באירוע מרגש בתל־אביב המיוזעת, כמו גם ביישובים אחרים ברחבי הארץ, נפרסו במוצ"ש כ־950 שולחנות עגולים עם 9,500 אנשים, במטרה ליצור צינור השתתפות ושיח של הציבור. לא מדובר במסות אליהן הורגלנו בשבועות האחרונים, של 400 אלף איש הצועקים "העם רוצה צדק חברתי", אולם להביא כמות כזו של אנשים לשבת ולדבר זה עם זה הוא דבר שכמעט ולא נעשה באף מקום בעולם, ברמה ארצית. שיח של הציבור עם עצמו, ואולי בהמשך — למרות שעדיין לא ברור איך — שיח עם הממסד.

ישבתי במשך שלוש שעות תמימות לדיון סביב שולחן עם תשעה אנשים זרים לי, בניסיון להגדיר במילים מה צריך לשנות וכיצד צריך לשנות. בחורה שמשרתת בצבא, איש חינוך משדה־בוקר, פסיכולוגית מירושלים, עו"ד מן המרכז ומהגר לשעבר. בקונטקסט הישראלי הרגיל, התמונה של אנשים מקשיבים, מתדיינים בשקט, בהתלהבות ובמעורבות, היא מאורע חריג, שקשה לתאר את ייחודיותו במילים.

ועכשיו, אחרי דברי ההלל הללו, הגיע הזמן להסיר את המשקפיים הוורודים לרגע ולהסתכל קדימה. היוזמה של אלף השולחנות העגולים לא הניחה הצעות מדיניות קונקרטיות על השולחן, אלא היוותה יותר אפיק להוצאת קיטור של הציבור. הייתה השתתפות, אולם לא היה שיח אמיתי. המשתתפים התבקשו שלא לחוות דעה על הצעות האחר, אלא יותר להתמקד בהוספת יוזמות וחומרים חדשים. במילים אחרות, מהות הדיון הייתה הגברת המעורבות ואיסוף מידע ופחות דיון מהותי על הצעות. התחושה מהשולחנות השונים היא, כי עוד לא נוצרה הבשלות לעבור משלב השיח לשלב המעשים.

הצלחה תהיה אם נבנה מכניזם קבוע בתהליכי קבלת ההחלטות, המשלב את קולו של הציבור, שלא רק מקבל את המידע השקוף שמגיע לו, אלא גם מצליח להבין את משמעויותיו, משמיע אותן – ונשמע

השאלה האמיתית אינה זו שמסתובבת בתקשורת בשבועות האחרונים — האם תהיה המשכיות לכל פעולות המחאה החברתית, או האם ישכיל הציבור לתרגם את הדרישות הרבות לשינוי ולחלוקת משאבים המייצגת סדר יום שונה. השאלה האמיתית נמצאת במקום אחר לחלוטין. כן, המחאה חשובה והדרישה לדיור בר־השגה צודקת. אולם מחר, סדר היום הפוליטי והחברתי ישתנה, ותהיינה דרישות חברתיות אחרות צודקות. ומה אז? האם גם אז ננסה להוציא את הציבור לרחוב? האם כל שבוע נקיים עצרות והפגנות המוניות? הרי ברור לכולנו שדבר שכזה אינו בר־קיימא.

מוזיאון תל-אביב, 10.9.11, אירוע 1000 שולחנות עגולים (צולם ע"י: דן חיימוביץ)

על כן, הצלחה תהיה אם נבנה מכניזם קבוע בתהליכי קבלת ההחלטות, המשלב את קולו של הציבור. ציבור, שלא רק מקבל את המידע השקוף שמגיע לו, אלא גם מצליח להבין את משמעויותיו, מנתח אותו, מגיע למסקנות, משמיע את קולו, ולא רק משמיע אלא גם נשמע על־ידי מקבלי ההחלטות, ומשתלב בצורה מסודרת בהליכי קבלת ההחלטות ברמות השונות.

 כמובן שיש קשיים — התהליך לא יכול להיות טכנולוגי לחלוטין ודורש מעורבות גבוהה של יד אדם עורכת, ובמילים אחרות — שומרי סף, אשר ירכזו וימירו את שיח ההמון לדרישות ולצרכים. יש לומר בגלוי, כי בהגדרה, תהליך ההשתתפות הציבורית אינו שוויוני ומכיל, ובכל אופן הוא עדיף על גבי החלטות ציבוריות המתקבלות בחשאי על־ידי גופים מצומצמים המשקפים ידע מצומצם, ולעיתים גם אינטרסים צרים הנוגדים את האינטרס הציבורי.

בשלב זה, ישראל אינה נמצאת שם. ועל כן, הצלחה אמיתית היא שינוי אמיתי בתהליכי קבלת ההחלטות בממסד הפוליטי, המערב את הציבור בצורה שוטפת. מי ייתן וערבים נפלאים של אלפי אנשים העוסקים בליבון בעיות ציבוריות יהפכו לתופעה שבשגרה בדמוקרטיה הישראלית.

[פורסם בידיעות אחרונות בתאריך ה-13 לספטמבר, 2011]

]]> http://ekarine.org/heb/2011/09/town-hall-meetings/feed/ 2 http://ekarine.org/heb/2009/11/gov2-0blogs/ http://ekarine.org/heb/2009/11/gov2-0blogs/#comments Wed, 04 Nov 2009 07:17:27 +0000 ‫קרין נהון‬ http://ekarine.org/heb/?p=255

הבלוג Wired to Share פרסם את ההמלצה שלו לעקוב אחרי עשרת הבלוגים הבאים העוסקים בנושא ממשל 2.0 (Gov 2.0). והנה הרשימה:

Maxine Teller – MiXT Media

Ari Herzog – AriWriter

Steve Radick – Social Media Strategery

Jefferey Levy – Government 2.0 Beta

Mark Drapeau – Cheeky Fresh

Gwynne Kostin – On Dot-Gov

Andrew Kryzmarzick – Generation Shift

Nick Charney – CPSRenewal

Craig Newmark – CNewmark

Marylin Clark – Hello Happy Pitbulls

]]> http://ekarine.org/heb/2009/11/gov2-0blogs/feed/ 0 http://ekarine.org/heb/2009/07/campaign/ http://ekarine.org/heb/2009/07/campaign/#comments Wed, 22 Jul 2009 11:27:15 +0000 ‫קרין נהון‬ http://ekarine.org/heb/?p=185

הכתבה התפרסמה גם ב- YNET .

[גילוי נאות: המקור והנתונים למאמר היא הרצאה אותה נשא סני סנילביץ ביום עיון בנושא, מנהל קמפיין הבחירות באינטרנט של הליכוד (לשעבר)]

ראש קמפיין האינטרנט של הליכוד (לשעבר) סיפר על הישגי קמפיין הליכוד באינטרנט. אכן המספרים היבשים שהציג לכאורה מרשימים.  למשל:
780 אלף רשומות במאגרי מידע
20-50 אלף כניסות ליום לאתר הליכוד (שהוא בעצם האתר של נתניהו)
8747 תומכים בפייסבוק
144 סרטונים ביוטיוב – מאה אלף צפיות
623 תמונות בפליקר כ 50 אלף צפיות
345 אלף טלפונים למערכת הטלפונים
SMS 5128 שנשלחו ממערכת הדוברים לכלל המתנדבים
אלפי תגובות והודעות אישיות בפייסבוק ובטויטר

הוצאות קמפיין הליכוד בבחירות 2009 היו בקרוב 32 מיליון שקלים. 30 מיליון שקלים התמקדו בקמפיין מחוץ לאינטרנט ו-1.7 מיליון שקלים באינטרנט, שכללו הקמת אתר, תפעולו, שליחת אסאמאסים, תפעול מטה מתנדבים וכד'. למה רק 1.7 מיליון שקלים ולא יותר? התכנון ההתחלתי לקמפיין האינטרנט היה 12 מיליון שקלים שירדו לסכום ה 1.7 מיליון בשל מלחמות פנימיות וחוסר אמון פנימי בכוחה של הטכנולוגיה.

אפשר לומר שסיפור הקמפיין האינטרנטי של הליכוד היה הצלחה מבחינת המפלגה, אולם ההמשך והמצב היום מאכזבים ומפחידים. הייתי רוצה להתמקד בחלק של האינטרנט כמניע של הקמפיין כשעור מאלף לדברים שאנו לא מודעים לו על קמפיינים.

עד פה העובדות והמספרים וכעת לניתוח הנתונים ולתהליכים מאחורי הקלעים.  מה המספרים הללו כוללים?

מאגר מידע כולל על האזרחים

הליכוד בנה מסד נתונים או בלשון העם מאגר מידע מפנקס הבוחרים של אזרחי ישראל בעלי זכות הבחירה. בשלב הבא מכיוון שלליכוד היה חסר מידע רב מסוגים שונים על הבוחר שכן "פנקס הבוחרים רדוד באיכותו", היה צורך לעבות את מסד הנתונים הזה. את עיבוי מסד הנתונים עשו באמצעות הוספת אימיילים, טלפונים, שדות מידע שונים כגון למשל האם אותו אזרח תומך בהם או לא ומה הוא אכן מוכן לעשות. בשלב הבא התרחש תהליך של טיוב נתונים, שבו מנסים לשפר את איכות המידע שיש להם. עפ"י מנהל קמפיין האינטרנט של הליכוד, הליכוד הפעיל חברות טלמרקטינג שהתקשרו וניסו להשיג מידע "טוב" (דהיינו עדכני, מדוייק ומקיף יותר) על האנשים שהיו במאגר המידע. בעקבות התהליך הזה נוספו לליכוד עוד 50 אלף -60 אלף בתי אב במסד הנתונים.אני מניחה שהיו חוסכים לעצמם עבודה אם פשוט היו לוקחים את מסד הנתונים של קדימה שכנראה דיי דומה לזה של הליכוד.

כך שלב אחרי שלב הליכוד הוסיף עוד ועוד נתונים לגבי האזרחים והגענו למספר "המרשים" של 780 אלף רשומות. כל רשומה היא מידע שונה על כל אחד מאיתנו כאשר מטרת הביניים היא לייצר צבא של מתנדבים ומטרת העל היא הנעה לפעולה ביום הדין, דהיינו יום הבחירות – כלומר ברגע שתנתן הוראה לפעולה תהיה אפשרות לתפעל את צבא המתנדבים הזה.

מה הם יודעים עלי והאם אני מודע לכך?

ניסיתי לדמיין ברוחי את מאגר המידע של הליכוד. איני משלה את עצמי, זהו הבסיס לגיוס אנשים לקמפיינים כמו גם הבסיס למודיעין עסקי וברור לי שכך נהגו גם שאר המפלגות. אולם כמה שאלות שחשוב שתשאלנה – האם המאגר הזה קיבל אישור מטעם רשם מאגרי המידע? האישור עצמו אינו חשוב, כמו תהליך פיקוח על המידע הנאסף לגבי האזרחים השונים, "צבא המתנדבים". האם בתור אזרח, ואולי אפילו אזרח שמוכן להתגייס למען הליכוד, יידעו אותי על המידע הנאסף עלי? מה וכמה? האם יש לי יכולת לבקש להסיר את המידע הזה ממסד זה ? לגבי השאלה האחרונה – כן, ניתן להסיר אותי מרשימות התפוצה, אולם לא, אל תשלו את עצמכם – המידע לא הוסר ולא יוסר ממאגר המידע. לעד ישכון שם. אני אישית (ואיני פעילה פוליטית באף מפלגה) קיבלתי שלושה אימיילים במקביל בנושאים שונים מהליכוד יותר מפעם אחת – מה שמעלה אצלי תהיות לגבי רמת האינטגרציה הבעייתית של מסדי הנתונים שלהם. הכפילות והיתירות מלמדות אותי שהנתונים שלי "נסחרו" או "הועברו/הועתקו" בין גורמים שונים אשר אחראים על היבטים שונים של הקמפיין בליכוד. כלומר רמת הפרטיות של הנתונים שלי (שלהזכירכם, מלכתחילה לא קיבלה את אישורי ואין לי מושג מהיכן קיבלו אותם) שואפת לאפס. אין פרטיות. לא רק שאין פרטיות, הקמפיינרים הופכים בימים הקודמים לבחירות לספאמרים במודע.  מילא פרטיות אפסית בתקופת הקמפיין, בהמשך נראה מה קורה עם הנתונים שלנו היום.

יצירת תכנים בקמפיין לראשות ממשלה

המטרה הראשונה של קמפיין האינטרנט הייתה לייצר תוכן בזמן אמת וכל הזמן וזאת גם כדי ליצור מעין BUZZ סביב המפלגה, סביב ביבי נתניהו והנבחרים, כדי להניע לפעולה מתנדבים וגם להשתמש בו ככלי שיתן מענה לתקיפות מילוליות מצד המפלגות היריבות.

בניגוד לארה"ב שם אזרחים שונים (סלברטאים פחות או יותר) יצרו תכנים בזמן אמת, שירים, קליפים, תכנים שהם ויראליים ברשת, בארץ נראה שאנחנו עדיין נמצאים בחיתולים. אמנם כל אחד יכול לפתוח כרטיס דרך האתר, וליצור קבוצות ומפגשים - מעין תהליך של 'לרדת לעם', אולם התהליך לא אפקטיבי עדיין כי זה לא נעשה בצורה המונית ולא ספונטני מספיק.

איפה היו ההצלחות של יצירת התכנים בקמפיין הליכוד? 1. כשהפוליטיקאים הפכו את הטכנולוגיה של האינטרנט לישירה ולא עברו דרך  יועצים רבים שכותבים בשמם. למשל כשנתניהו צולם ישירות מדבר בוידאו בגובה העיניים וקרא להתנדבות 2. כשהשתמשו בכוח של המשתמשים, למשל כשמתנדבים מהבית השתמשו בטלפוניה דרך הרשת לגייס עזרה ותרומות ובכך חסכו לליכוד כספים רבים. 3. שימוש בהומור בתכנים ובכך היה אפשר להגיע לקהל גדול יותר – למשל נסראללה וציפי לבני חותכים את העוגה של ירושלים.

איפה זה לא עבד ברמה הכללית? 1. תכנים שליליים – למשל המסרים של "ציפי? זה גדול עליה" היו בעייתים מאוד. סני סנילביץ בשלב זה אמר שאנשי הקמפיין של הליכוד רצו קמפיין יותר חיובי ומסרים אלו בעצם הונחתו עליהם בניגוד לרצונם.2. ניסיון לעבוד עם טכנולוגיה סלולרית כאשר אין מספיק ניסיון וידע. 3. המועמדים לכנסת לא באמת חיים את יצירת התכנים היומיומית המקוונת ובעצם לא הם יוצרים את התכנים. פולישוק כבר אמרנו?

החסמים העיקריים ליצירת תכנים בקמפיין אינטרנטי הם: 1) אי אמון מצד המערכת והכרות מועטה עם האינטרנט והמדיה הדיגיטלית. 2) החלטה על הפניית משאבים – האם זה יהיה אינטרנט או שילוט חוצות. מה ישיג את המטרה יותר טוב. 3) קשה להשיג תשומת לב וזמן מצד המועמדים לכנסת ולראשות הממשלה. 4) הפיכת אתר הליכוד והאתר של נתניהו לאחד היא בעייתית לטעמי. חוסר ההפרדה בין האדם לבין האידאולוגיה, העצמת היחיד על פני המפלגה לא עוזרת לדעתי למפלגה שממשיכה ומעצימה את תהליך ההתפוררות שאותו חוות כמעט כל המפלגות.

עתיד הפוליטיקה והליכוד כדוגמא

אחת הבעיות עם קמפיינים זו האשליה שמוכרים לבוחר. האינטרנט רק מעצים את התהליך הזה, בשל יכולתו לתת את ההרגשה לבוחרים פוטנציאליים שאכן אותם פוליטיקאים הם שם עימם באותו רגע ובצורה הכי ישירה שיכולה להיות. הפתיחות והשקיפות נותנת לאנשי הקמפיין ולמפלגה (שלא קיימת כמעט פיזית) הרבה כוח. אבל מה קרה לאתר הליכוד לאחר הבחירות? הכל התנדף. התכנים הפסיקו להיות מיוצרים, 'היד הנעלמה' מאחוריהם נעלמה וכבר איננה. סני סנילביץ, מנהל הקמפיין, לא שולב במערך היועצים הקבוע של ביבי נתניהו, כהוכחה שהטכנולוגיה לאחר הבחירות נחשבת בליכוד פחות. לא רק זאת, אלא גם תקציב מינימלי לתחזוקה נאותה של הקשר עם הפעילים והבוחרים במאגר לא הוקצה וכנראה בפעם הבאה שהם ישמעו מהליכוד זה יהיה בבחירות הבאות.

מה קרה למידע הרב עלינו? איפה הוא נשמר? לדברי סני סנילביץ – המידע עדיין אצל הליכוד. מי משתמש בו? אף אחד כרגע "לצערו". ייתכן והבעיה היא במודעות של הנבחרים שלנו לגבי המשמעות של הפרטיות שלנו. אם אתרגם את הדברים הללו – הליכוד כרגע מחזיק המון נתונים עלי, שאיני יודעת מה הם, ואיני יודעת למי יש גישה אליהם או איזה שימוש יעשה בהם. ומי שומר עלינו מפניהם? מיותר לדבר על אסטרטגיית על בה המפלגה מחליטה בצורה מסודרת מה עושים עם המידע עלינו.

הנה הצעה אחת– אם אכן כמפלגה החלטתם להצטרף לעולם המקוון וגיליתם את כוחו המדהים (אגב אובמה גייס 670 מיליון דולר ורובם היו דרך רשת האינטרנט), דעו כי הבוחרים ומשתמשי האינטרנט אינם פתיים. אם אכן ביקשתם מהפוליטיקאים שלכם להיות שם בכל רגע ובאופן ישיר, אתם לא יכולים להפסיק את זה יום אחרי הבחירות. שכן בפעם הבאה אף אחד לא יאמין. ללא האמון יהיה קשה להחיות את התהליך הויראלי של תמיכה במפלגה. אף אחד לא אוהב להיות פריאר או להחשב כמנוצל. שוב ראו למשל את האתר של אובמה אותו הוא מתחזק באופן שוטף כמו גם הגישה אותה הנהיג לגבי של פתיחות ושקיפות  (לדוגמא ראו את http://data.gov או את http://regulations.gov ). זה לא רק מתק שפתיים זו גם עשיה. וזה חסר בפוליטיקה הישראלית. הייתי רוצה לראות את הפוליטיקה מודעת יותר לפרטיותם של הבוחרים, מחזרת אחרי האזרחים לא רק כשצריך אותם אלא כתהליך קבוע של דיאלוג בין הצדדים, בו באמת מקשיבים לעם.

תהליך אמיתי באינטרנט הוא דו סטרי. פוליטיקאים שמבקשים תמיכה באינטרנט מתחייבים להיות שם גם לאחר הבחירות ולקיים דיאלוג עם הציבור בנושאים הקשורים למילוי תפקידם. למשל, אילו ביבי היה מעלה לדיון את נושא מע"מ על פירות וירקות באינטרנט היה מגיע כבר בתחילת הדרך למסקנה שהגיע בסופה, שהנושא מעורר כעסים רבים. דוגמא אחרת, בימים אלה, הוא יוזם רפורמה במנהל מקרקעי ישראל מתוך כוונה להיטיב עם האזרחים. מדוע אינו משתמש באינטרנט על סוגיו השונים (בלוגים, פורומים, טויטר, פייסבוק וכד') על מנת לערב את הציבור ברפורמה, להעביר לו מידע מדוייק יותר על היקפה ולאפשר יוזמות ציבוריות לתיקונים.

ולנבחרנו (ביבי, ציפי ואהוד) הנה הצעה – המתחיל מלאכה, אומרים לו סיים אותה. הארבע שנים, לכל היותר, בממשלה יגמרו מהר מאוד, ואז תגלו ששוב אתם צריכים את כוח הבוחרים. אלא שהפעם הבוחר לא יהיה שם באותה צורה כמו קודם.

במושב הממשל הזמין בכנס HICSS-42 הוצגו מאמרים טובים מאוד. מאמר אחד משך במיוחד את תשומת ליבי, זהו המאמר של ג'ון ברטו (John Bertot) שנקרא Emerging Role of Public Librarians as E-Government Providers. במאמר זה המחבר ביקש לבחון את התפקיד החדש יחסית של ספרנים כספקי ממשל זמין.

לפי המאמר, ספריות הופכות בהדרגה למקום מרכזי בהן אוכלוסיות שונות מנסות להשתמש בשרותי ממשל זמין. חלק מהשרותים הללו ניתן לראות באיור שנלקח מהמאמר (ראה את האיור הבא).

הדרישה לשירותי ממשל זמין בספריות

אחד הממצאים המרכזיים שהמאמר מציג הוא שהביקוש לשרותי ממשל זמין בספריות יוצר אתגרים לא פשוטים. לפתע, ספרנים מוצאים את עצמם במצב בו הם מתבקשים לתת שירותים ולעשות דברים אשר הם לא הוכשרו להם. למשל, הם מתבקשים לעזור במילוי טפסי רשיון נהיגה ותעודות לידה, הם מתבקשים לעזור בהבנת תוצאות בדיקות רפואיות וכד'...

בנוסף לחוסר הכשרה מתאימה, 'האני המאמין' של הספרנים הוא כי התפקיד אותו נשלחו למלא הוא "נייטראלי" וכי אסור להם לעזור בשירותים שעלולים להתפס כלא-נייטראליים (למשל ע"י כך שהם חודרים לפרטיות המשתמשים). עפ"י המאמר נושאים אלה  גורמים לכך שספרנים לעיתים משמשים כמכשול בפני פריסה של עמדות המספקות שרותי ממשל זמין בספריות.

חשבתי על ההסברים והפרשנויות האפשריים להסתייגות הספרנים. דרך אחת לפרש את זה יכולה להיות באמצעות תאוריית שומרי סף ברשתות (Network Gatekeeping Theory). לשומרי סף, כמו גם לספרנים, יש נימוקים שונים לשאלה מדוע הם צריכים להיות שומרי סף. נראה כי אחד מאלו זה הניסיון לשמר את התרבות של הספרנים. פעילויות של ממשל זמין יכולות להתפש כסוג של איום להכשרה שלהם ולמעמדם המקצועי הנייטראלי. כמו כן, מנקודת מבט של כוח, לחלק מהספרנים אין מיומנויות מספיקות כדי לעזור למשתמשים/קוראים. זה גורם להם להרגיש בחוסר נוחות ויתכן גם יוצר תחושות פחד מכך שהם יתפסו כלפי חוץ כלא-מקצועיים דיים וכלא-מוכשרים טכנית .

דרך אגב - היה נחמד לגלות כי יש בארה"ב 17 אלף ספריות ציבוריות (שזה יותר מכל מספר סניפי המקדונלד בארה"ב).

פרט לכך יוכן שול (Jochen Scholl) ואני הצגנו במושב הממשל הזמין את המאמר החדש שלנו לגבי הבדלים וקווי דמיון בין מסחר אלקטרוני ובין ממשל זמין. מאמר זה היה מועמד למאמר הטוב ביותר במושב שלו. במאמר זה התייחסנו בעיקר לחמישה נושאים עיקריים: ניהול תהליכים, ניהול מידע, פערים דיגיטליים, יחסים בין בעלי עניין וניתוח עלות/תועלת.