* גילוי נאות - לכל אלה שחוששים שבעצם כתיבת פוסט זה בעצם אני חושפת את ר' - בעת כתיבת שורות אלו, אם מחפשים במנוע החיפוש  כפי שהדגמתי, התוצאות לא יתנו יותר את שמה של ר'.  מנועי החיפוש עדכנו את המידע. חיכיתי כיממה לפני הפרסום של פוסט זה עד שמנועי החיפוש יתעדכנו, כדי שלא לסכן את פרטיותה של ר'.

היום, היועמ"ש דחה את בקשת פרקליטיה של ר' שלא לזמן אותה למסור עדות בנציבות המדינה על ההטרדה לכאורה (אולי אף מינית)  מצד ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, נתן אשל. פרקליטיה כתבו, "התייצבות למתן עדות מהווה פגיעה מצערת ומיותרת בפרטיותה". פרקליטיה גם בנוסף כנראה נערכים להלחם באלה שחושפים את שמה באינטרנט. להלחם בבלוגים זה פשוט, אבל איך מורידים מידע ממנועי חיפוש וארכיבים? כאן זו כבר מלחמה אבודה. הדבר משול לנסיון לכבות שריפה שמאיימת להשתולל עם דלי מים יחיד.

הערה צדדית - אין ספק כי לציבור יש זכות לדעת את הפרשה שכן מדובר בעובד בכיר בלשכת רוה"מ, שהינו דמות ציבורית. אולם זכות הציבור לדעת את הפרשה, לא כוללת בתוכה את חשיפת שמה של ר'. ר' אינה דמות ציבורית, ולציבור לא תשנה העובדה אם ר' קוראים לה רוחמה או רחל. הוספת שמה לא תשנה את עובדות ופרשנות הסיפור,  ועל כן זכותה לפרטיות עולה על זכות הציבור לדעת בכל הקשור לשמה. 

אולם נושא הפוסט אינו זכות הפרטיות אל מול זכות הציבור לדעת. הפוסט דן בההסדרה העצמית של העיתונות הכתובה והאלקטרונית שלא לחשוף את שמה של ר',ֿ ובמילים אחרות, הצנזורה העצמית אותה השיתו על עצמם כלי התקשורת. כשבדקתי האם הוצא צו איסור פרסום, עיתונאי בכיר אמר לי "אין צו. [זוהי] החלטה וולנטרית של כלי התקשורת מתוך החשש שתהפוך לקורבן עבירת מין ואז כבר יהיה מאוחר מדי לחזור מחשיפת שמה. אגב, גלובס חשפו אותו [את שמה] בהתחלה". כלומר, כלי התקשורת במודע, בחרו לשמור על פרטיותה של ר'.

מכיוון שאני חוקרת פוליטיקה של המידע, עניין אותי עד כמה ההסדרה העצמית הזו אכן חזקה ועובדת. לשם כך חיפשתי במנוע החיפוש של גוגל מאמרים שהחילו את שמה של ר'. ואכן גיליתי כל אמצעי התקשורת שמרו על האנונימיות של ר'. חלקם אמנם עשו זאת בדיעבד, אך נראה כי ההסדרה העצמית עובדת: כך למשל שמה שהופיע  בעיתון גלובס, ותמונתה בעיתון הארץ אינם מופיעים בגרסא האלקטורונית. אמנם יש בלוג אחד או שניים שעדיין חושפים את שמה, אולם ככלל ההסדרה העצמית אפילו הורחבה לרשתות החברתיות ולבלוגים, מעבר לכלי התקשורת המסורתיים והאלקטרוניים.

אולם אליה וקוץ בה. אמנם בחלק מהמקרים שמה הוסר בדיעבד, אבל חיפוש קצר מגלה שגם במקומות שהכותבים קיצרו את שמה והפכו את עובדת רוה"מ לר', עדיין מנועי החיפוש עמדו בסירובם והשאירו בתוצאות החיפוש את שמה הגלוי כפי שהיה בפוסט המקורי.

כך למשל, בבלוג של דבורית שרגל, וולווט אנדרגראונד, שאמור לבקר את התקשורת,  שונה שמה לר', אולם מנועי החיפוש עדיין מראים את שמה המלא.

וכדוגמאות נוספות ניתן למצוא את אתר News1 של יואב יצחק, את הבלוג של יאיר דקל, את רוטר ועוד:

זהו מקרה שונה ממקרה אורלי אינס מפרשת בר-לב, בה התקשורת בדרכים לא דרכים, התגייסה לחשיפת שמה (אוטינג). ר' אינה דמות ציבורית, ומסתבר שגם כוח הריכלות מוגבל כאשר מדובר באדם שאינו דמות ציבורית. אני בטוחה שאם ר' הייתה דמות ציבורית, השם שלה היה הופך לויראלי במהירות, והצנזורה העצמית אותה מפעילים העיתונים במקרה שלנו הייתה מתמוססת במהרה.

המקרה פה הוא מרתק, שכן התקשורת כן התגייסה לשמור על הפרטיות של ר'. אך היו כמה חוליות חלשות להסדרה העצמית הקהילתית של כלי התקשורת שפרסמו בכל זאת את שמה. מסתבר שבאינטרנט מספיק לפרסם מידע פעם אחת, כדי שהוא יכנס לספרי ההסטוריה של נבכי האינטרנט . מחיקה בדיעבד בעידן של רשתות מידע הוא חסר תועלת, שכן המידע ניתן לאחזור, להפצה ולהפיכתו שוב ושוב לויראלי בזמן הנכון והרצוי. רצוי למי? זו כבר שאלה אחרת... לא בכדי האיחוד הארופי אישר לאחרונה  החלטה לגבי הזכות להישכח - The right to be forgotten .

נפל דבר השבוע. מדינות שלמות חיכו בכיליון עיניים לפרסומים של 250,000 תמסורות ומברקים שדלפו/נגנבו ע"י אתר ויקיליקס. הסיבה - הידיעה כי במסמכים הללו יש חומר עסיסי לגבי ההתיחסות של ארה"ב למדינות ומנהיגים שונים בעולם. בשעות האחרונות לפני הפרסומים גבר המתח, וויקיליקס אפילו נפלה ולטענתה בעקבות מתקפה על האתר שלה (למרות שאין הוכחות לכך בנתיים). ברור שאם משהו אכן סבר בארה"ב שהורדת האתר תועיל במשהו או תפסיק את זליגת המידע החוצה, לא מבין את מהות זרימת המידע באינטרנט. הורדת אתר לא רק שלא עוצרת את הפצת המידע, אלא להיפך, היא מעודדת משתמשים שונים לחפש את המידע באתרי מראה, או באתרים אחרים ולשכפל אותו. תוך זמן קצר ביותר המידע הזולג הופיע באלפי אתרים ברחבי העולם.

בנוסף,  ויקיליקס מכיר את כללי המשחק עם העיתונאים. כך שמאות אלפי התמסורות כבר הועברו מלפני שבוע לעיתונים הגדולים בעולם כמו דר שפיגל בגרמניה וגרדיאן באנגליה. דר שפיגל לא התאפק ו"בטעות" פרסם חלק מההדלפות בטרם עת. אולם את מפולת השלגים האמיתית של המידע הזולג החל עיתון גרדיאן, אשר העניק גם אפשרות לחיתוך המידע ע"י משתמשים ללא מיומנויות דיגטליות גבוהות. גרדיאן בנה אפליקציית מפות המאפשרת בדיקת התמסורות לפני תאריך וארץ, ואף העניק אפשרויות להורדת כל הנתונים בצורה המקורית כפי שהם התקבלו ואף בצרוף מטה-דטה (תגיות שעוזרות להבין את הנתונים) שהעיתון עצמו הוסיף. כל אלה מראים לנו שבמשך זמן לא קטן שקדו בעיתון על מנת להפוך את המידע המתפרסם היום לזמין. המידע כל כך רחב ומקיף שהעיתונים מבינים שלא מספיק לסכם לקוראים את התמצית, שכן אין באמת תמצית למידע כה מקיף. במקום זה, הם מנגישים את המידע והופכים את הקוראים ממשתמשים פסיביים לכאלה שחותכים נתונים, וכמובן משתפים עם אחרים את המידע הרלוונטי לקונטקסט שלהם. זהו בדיוק התהליך שהופך מידע אנונימי לויראלי וידוע לרבים.

פרשה זו ממחישה כי לאינטרנט יש יכולת ממשית להוביל בפועל לצמצום בהיקף הצנזורה המדינתית על סוגֵיה ולגידול בהיקף חופש הביטוי. ומה זה אומר לגבי כללי המשחק והאיזונים השונים הקשורים לחופש ביטוי באינטרנט? במאמר החוקר את הנושא לעומק,  חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה מחדש של הצנזורה , טענו כי המודל המוכר והקלסי של הצנזורה -- כלומר, צנזורה מדינתית על-ידי רגולטורים -- איבד רבות מחשיבותו לנוכח קיומו של העולם המקוון ואף טענו כי בניגוד לדעה הרווחת, האינטרנט אינו נקי מצנזורה, וכי קיימות באינטרנט מערכות של הסדרה עצמית גם בנוגע לחופש הביטוי. כך לדוג'  הניו יורק טיימס פרסם מבחר מהמברקים החסויים תוך כדי צנזורה עצמית של שמות ומקומות שהעיתון חשב שהם רגישים. צנזורה עצמית זו עלולה להפוך כבומרנג, שכן החמור במלואו נגיש באתרים אחרים והצנזורה העצמית היא כפרצה הקוראת לגנב בכך שיכולה להסב את תשומת לב המשתמשים לחומר הרגיש ולעודד אותם לחפש אותו.

לפרשת ויקיליקס יש משמעות אדירה מבחינת היחסים שבין מדינות לאזרחיה, ובין מדינות לבין עצמן. אני מניחה שההרתעה החדשה המתמשכת של חשיפת תקשורת פנימית תגרום לבירוקרטים להיות יותר זהירים בהתבטאויות פנימיות ולא רק חיצוניות, ולמצב בו מדינות לוקחות אחריות על מוצא פיהם ומעשיהם של פקידיה. מדינות מוכרחות להפנים את השינוי - העולם הופך לשקיף יותר.

ביומיים האחרונים אנו עדים לעשיית אוטינג (outing) לא' המתלוננת על הטרדה מינית כנגד ניצב בר-לב. המונח 'אוטינג' מתיחס לגילוי פרטים אישיים כגון טלפון, שם, כתובת והעלאת תמונות המאפשרים זיהוי של אדם אשר פרטיו היו חסויים עד כה. בעידן האינטרנט ובמדינה קטנה כמו שלנו, צריך רק גפרור אחד כדי להצית את אש התפשטות המידע.

פרטי הדיון אינם חשובים לצורך הדיון שלנו. שני דברים חשובים צריכים לעניין אותנו: ראשית, משפט השדה הנערך כנגד א' בעצם גילוי הפרטים שלה ותמונותיה באינטרנט. שנית, מי שמשתתף בלינץ' הגילוי הם לא אחרים מאשר אלה האמונים להגן עליה, השוטרים, ואלה האמונים להגן על שיח ציבורי תקין, העיתונאים.

יש בסיפור הזה את כל האלמנטים שמציתים את הדמיון ואת הרצון לדעת, לחשוף, ולגלות. נשמע יותר טוב מהריאליטי שמלעיטים אותנו בטלויזיה. ואם זה לא על חשבוננו, אלא על חשבון אחרים, אז למה לא? זהו, שעלינו לתת את הדעת לסכנות ולאסון שאנו מביאים על החברה בחשיפה שכזו.

באופן מפתיע, החושפים הראשיים הם בעיקר שוטרים, משרתי ציבור אשר מנצלים את תפקידם והידע הנצבר במסגרת תפקידם לפגוע באיש פרטי. אתר "שוטרים חשופים בצמרת" הוא אתר שמטרתו לתת במה לציבור הרחב ולשוטרים כדי להביע דעתם על המתרחש. למרות שאינו ממומן ונתמך ע"י המשטרה הוא ידוע כאתר שבו שוטרים פורקים את אשר על ליבם. בימים האחרונים הפורום שלו משמש במה חופשית לשוטרים להכפיש את שמה של א', לומר את שמה בגלוי, לתת פרטים אישיים ופרטיים על עברה, ולהעלות לרשת תמונות שונות שלה מארועים המצביעים על אופייה לכאורה. כל הפעילויות הללו נעשות מבלי יכולת מצידה להגן על עצמה בצורה סבירה. אני לא רוצה להכנס כאן לויכוח האם יש להסדיר בחקיקה דיונים בפורומים או לא. לדעתי לא. אולם הציפיה מפורום ספציפי זה שאוכלוסייתו היא בעיקר שוטרים, שהם אלה האמונים על  הסדר והביטחון האישי של אזרחי המדינה, כולל על אלו של א', שיהיו רגישים לתוצאות ולכוחם של גילויים שכאלה. בנוסף לכך, הציפיה היא שהם יבינו שהם מפרים כללי אתיקה ברורים בכך שמפיצים מידע שיש להם לגבי אותה א', אשר הגיע אליהם במסגרת עבודתם. לא רק שהם אינם רגישים במקרה שלנו, נראה כי הם נהנים מכוחה של האנונימיות על מנת להתנקם בא', שעצרה מועמד מלהגיע לגביע הנכסף, כסא המפכ"לות.

ואמרנו שגם העיתונאים השתתפו בלינץ' הגילוי? ב-YNET התפרסמה כתבה המפרטת בציטוטים מלאים את הנעשה בפורום, אך עם זאת, העיתונאי היה "רגיש" דיו כדי לא לפרסם את שמה של א'. זה הזכיר לי את התקופה הגרעינית העמומה של ישראל, כאשר עיתונאים רצו לספר על הכור הגרעיני, היו מצטטים עיתונאים זרים. טוב אז מעמימות גרעינית לעמימות מינית. הרי ידוע לכל משתמש אינטרנט מתחיל כי כל מה שצריך לעשות זה לחפש בגוגל את הציטוט המדוייק, אשר יוביל אותך לדיון המדוייק באינטרנט. בתרגיל למידענים מתחילים, חיפשתי בגוגל את אחד הציטוטים ומיד עליתי על הפורום, על ההתכתבות, על הפרטים ועל התמונות. ותהיתי לעצמי, הרי העיתונאים יודעים שע"י כתבה שכזו הם רק גורמים למידע להתפשט בצורה מהירה יותר להרבה אנשים. אז למה לא לפרסם כתבה זו מבלי להביא ציטוטים שמובילים לשמה של המתלוננת? לא פחות בעייתית אתית היא אסטרטגיית הגילוי בה נקט אתר News1 של העיתונאי יואב יצחק. האתר שם את תמונתה של א' בידיעה נפרדת לכאורה מזו של פרשת ההטרדות המיניות (בכתבת פרומו באתר), ובקישוריות בולטת לכתבת ההטרדה, הופיעה תמונה מטושטשת של א' לידה. שוב בתרגיל למידענים מתחילים לא קשה להבין את ההקשר של א' מכתבה הקשורה למכרז תפור, לא' מהתלונה המטרידה של ניצב בר-לב. אמיר זוהר מאתר פוסטה סבור כי זהו "תרגיל שלא היה מחזיק מעמד בתביעת דיבה". אז מה לא עושים בשביל עוד רייטינג ועוד מאמר שיכול לספק את סם הידע והמציצנות של ההמונים?

אגב אם תהיתם כמה באמת מוחקים הודעות של outing בפורומים? המספרים מאכזבים – רק 0.26% מכלל ההודעות הלא ראויות (ויש כמובן סיבות אחרות למחיקת הודעות). אני יכולה להבטיח לכם שיש יותר מ-0.26% הודעות שקשורת לגילוי פרטים אישיים על אנשים באינטרנט. למעשה, זה חלק מתרבות האינטרנט. לחשוף עוד ועוד, לעיתים בעזרתנו ולעיתים בעזרת "חברים טובים" פרטים אשר יכולים לפגוע בפרטיותנו, לפגוע במהלך חיינו התקין ואפילו לסכן את ביטחוננו.

אז בפעם הבאה שאתם חושבים לעשות אוטינג למישהו באינטרנט, עצרו שניה, והכנסו לנעליה של א'. מחר אתם יכולים להיות א'.

גילוי נאות: הכותבת הינה חברת הנהלת התנועה לחופש המידע ובעד שקיפות, חשיפה ופעילות למען גילוי מידע ציבורי, אך אינה בעד גילוי מידע שמטרתו הבלעדית הינה פגיעה בפרטיות של אנשים.

ביום ראשון הקרוב  ועדת השרים לענייני חקיקה תצטרך להצביע על החלת הרציפות של חוק 892 הידוע לשמצה. הצעת חוק התקשורת 892 עוסקת בשירות סינון של תכנים בלתי הולמים לקטינים באינטרנט ובעצם משמשת כהסוואה לרצון מפלגות מסויימות לסנן את התוכן באינטרנט כאשר התרוץ הוא הגנה על קטינים.

מה לא נכתב על הצעת החוק הזו - ראו את האתר של תולדות המאבק בחוק הצנזורה, ניר עמדה שנכתב על ידי לועדת הכלכלה,  דברים שכתבו יהונתן קלינגר, גל מור. בגדול חסימת אתרים במרחב הפרטי, כלומר הרצון של המדינה לשלוט באספקטים שונים של חיינו הפרטיים בבית היא בעייתית מאוד במשטר דמוקרטי. ובכלל, הישימות של חוק שכזה מוטלת בספק. רוב מדינות העולם גם בחרו שלא לעשות זאת.

הצעת החוק 892

בניסיון ההחיאה של הצעת החוק הזו השר משה כחלון, לשעבר יו"ר ועדת הכלכלה ביקש להתנגד להחלת דין הרציפות. בהתנגדותו להחלת דין הרציפות כחלון מציין את אי הישימות של סינון ברמת הספק ואת הפגיעה בפרטיות ביחוד למנויים בגירים שלא מעוניינים בסינון תכנים. כחלון שתחילה כיו"ר ועדת הכלכלה היה אמון על השלמת תהליך החקיקה של הצעת החוק הזה ותמך בהצעת חוק זו, שינה את דעתו לגביה ואפילו הביע את התנגדותו במאמר לעיתונות בו טען שאסור לישראל להכנס למועדון של סין איראן וסעודיה. בתקופת היותו יו"ר הועדה ניסה למשוך את הזמן בדיונים בנושא ההצעה, ומתנגדי החוק שמחו כי הרעה חלפה. כאשר החליף גלעד ארדן את משה כחלון כיו"ר ועדת הכלכלה, השמחה התחלפה בחששות. גלעד ארדן שתמך בקריאה הטרומית של הצעת החוק (בדיוק כפי שעשה כחלון) הודיע כי הוא מתכוון להמשיך את הליך החקיקה של הצעת החוק 892. אגב גם ארדן עצמו שינה את דעתו מאוחר יותר ואף הצביע כנגד הצעת החוק בקריאה הראשונה.

ממשלות התחלפו, כנסת התחלפה - והנה שוב אנו עומדים בפני ניסיון החיאה של הצעת החוק הזו. אם הממשלה תתמוך בהחלת הרציפות לבקשת ועדת הכלכלה יש להניח שהצעת החוק 892 תושלם במהירות ותכנס לספר החוקים, מצב בו תהיה פגיעה משמעותית בחרות הפרט. בהקשר זה ראויה התנגדותו של שר התקשורת משה כחלון, משום שבדרך כלל בישיבות שכאלה לעמדת השר הנוגע בדבר יש משקל משמעותי מאוד בהכרעת הועדה כולה.