העובדה שהפוליטיקה משחקת תפקיד מאוד גדול בכל העניין, כנראה לא תסעיר רבים. אך גם לאדם כמוני, שפחות מעורה בנבכי הדיל המתקרב,ברור כי המהלך של אי פרסום רשימת השופטים המועמדים לעליון הינו בניגוד לחוקֿ. עולה ממנו ריח באושים של דיל מסריח שנרקם בחדרי חדרים ויוגש לציבור על ידי הוועדה בליווי אמירה כוזבת כאילו הוועדה מינתה לבית המשפט העליון את המועמדים הטובים ביותר מבין משפטני ישראל. מעבר לפגמים הערכיים החוקיים בתהליך המנוי, מקוממת במיוחד ההפרה של חובת השקיפות כלפי הציבור, והפגיעה הבוטה בעקרונות שיתוף הציבור ובאיכות המנהל התקין.

לפי אחד הכללים המחייבים את הוועדה לבחירת שופטים, הוועדה אמורה לפרסם את רשימת המועמדים לבתי המשפט בערכאות השונות  30 ימים לפני הדיון בוועדת המינויים לבחירת שופטים. הרעיון מאחורי הכלל הזה הוא  לאפשר שקיפות וביקורת ציבורית, והתוצאה המעשית של יישום העקרון מאפשרת לציבור הרחב להביע בפני הוועדה התנגדות למינוי מועמדים מסויימים.  קצת היסטוריה – עד 1997 הליך מינוי השופטים התקיים ללא פרסום מוקדם, המינויים נסגרו בחדרי חדרים, ולציבור נודע מי המועמדים רק לאחר קבלת ההחלטה. זה השתנה כאמור לעיל רק ב 1997 בעקבות החלטת בג"צ. חשיבות הפרסום המוקדם אינה בפורמליות הפרוצדורלית, אלא במהות השקיפות והבקרה הציבורית. הפרסום המוקדם מסייע לוועדה בתהליך סינון המעומדים על ידי בירור התנגדויות מהציבור למועמדים שדבק בהם רבב לדעתם של המתלוננים. ברוח דברי השופט לואי ברנדיס שאמר "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר".

בעוד כשבועיים, ב-20.11.11 אמורה להתקיים ישיבה שבה אמורים להתמנות שלושה שופטים לבית המשפט העליון. בניגוד לכללים הוועדה לא פרסמה רשימה של המועמדים עליהם היא תדון, ומתעוררת השאלה  מיהם המועמדים שמתוכם אמורה הוועדה למנות שלושה לכהונת שופטים בבית המשפט העליון?

דורית בייניש ויעקב נאמן. מקור תמונה: הארץ, צילום: רון אלון

למעטים שטרחו להשקיע מאמצים לא קלים ולבקש תשובה לשאלה הזו נמסר כי עליהם לפנות לשישה פרסומים שונים אשר פורסמו בעבר בין 2007 ל-2009 ולדלות מתוך הפרסומים את שמות המועמדים. המלאכה אינה קלה. היא קשה במיוחד לאדם מן הישוב שאינו בקי ברזי עולם המשפט הישראלי. הקושי נובע בין השאר מהעובדה שהפרסומים אינם עדכניים. כך למשל, השופטים יצחק עמית, עוזי פוגלמן וניל הנדל, מופיעים ברשימות, למרות שהם  מונו לפני שנתיים לבית המשפט העליון. ברשימות גם מופיעים שופטים שפרשו ואינם רלוונטיים עוד לדיון, כמו שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יהונתן עדיאל. בנוסף לכך, במקבץ הרשימות, מופיעים שלושה שופטים שכיהנו במינוי בפועל בבית המשפט העליון אך לא מונו לכהונת קבע, ובמקום זאת מונו לנשיאי בתי המשפט המחוזיים (תל אביב, באר שבע ונצרת).  תוך הבנה שמועמדותם תוסר מהעליון  תמורת מינויים לנשיאים במחוזי.

קשה להשתחרר מהרושם שצורת הפרסום הזו אינה עונה על החובה הבסיסית של השקיפות ובאה לסייע למי שמעוניין בהסתרת מידע ולא בחשיפתו. חובת השקיפות אינה מסתיימת בפרסום המידע, אלא בפרסומו בצורה נגישה וקלה להבנה ולניתוח על ידי הציבור. הטכנולוגיה כיום מאפשרת פרסום שכזה באמצעים פשוטים, זולים ויעילים. ההמנעות מפרסום נאות מטילה ספק במניעי המפרסמים.

חמישה ימים לאחר בחירת שלושת שופטי העליון אמורים חברי הוועדה למנוי שופטים לבצע שורה של מינויים בבתי המשפט המחוזי והשלום. אם רוצים לראות את ההבדל בין פרסום לקוי לפרסום נאות, כדאי לבחון את הרשימה שפרסמה הוועדה למינוי שופטים לגבי המועמדים לכהונה בבתי המשפט השלום והמחוזי.  רשימה זו פורסמה כדין 30 יום קודם לישיבה, לא רק ברשומות אלא גם באתר דוברת בתי המשפט, כך שהמידע נגיש לכלל הציבור. נשאלת השאלה אם כך, מדוע בחרה הועדה להנגיש את השמות של המועמדים לערכאות הנמוכות ודואגת להסתיר היטב את שמות המועמדים לבית המשפט העליון?

ברור לעין שהשפעת המחאה החברתית מהקיץ עוד לא חלחלה לוועדת המינויים. תרגילים מסריחים שבלענו בעבר בחוסר רצון אבל בהשלמה, הם כיום עילה למחאה קולנית. הם לא רק מוקצים מחמת מיאוס, אלא בלתי מקובלים נורמטיבית בחברה דמוקרטית תקינה. ועדת טרכטנברג, לדוגמא,  הדגישה את השקיפות, שכן הבינה את החשיבות של השיח הציבורי. קל וחומר, במינוי שלושה שופטי בית משפט עליון לעליון,המהווים כחמישית מהרכב בית המשפט העליון. מדובר בהליך משמעותי, בעל השפעה על מרקם החיים בישראל שחייב להיות מאופיין בשקיפות ובשיח ציבורי. הציבור יכול להאיר היבטים שונים הקשורים בתהליך המינוי כבר בשלבים מוקדמים, כך למשל עשויה להתפתח מחאה ציבורית לגבי כך שרשימת המועמדים אינה משקפת את הרכב הציבור הישראלי, כפי שקבעה בעבר ועדה בראשות השופט זמיר.

במקרה הספציפי שלנו, פרסום מוקדם היה עשוי לאפשר דיון ציבורי לגבי העדרות נשים מהרשימה. מ"רשימת המועמדים" (מליקוט של ששת הרשומות) הגענו למספר הבא: 19 מועמדים ומתוכם שתי נשים בלבד. עיוות נוסף הוא העדרם של שופטים שמסוגלים בנוסף לכישוריהם המקצועיים גם לשקף קבוצות אחרות כגון מזרחים, חרדים, ערבים וכד'.לדוגמא, חמשת המינויים האחרונים לבית המשפט העליון היו של גברים (אני אפילו אעיז ואומר, גברים אשכנזים: השופטים דנציגר, מלצר, פוגלמן, עמית והנדל). חמשת שופטים אלו החליפו גם שופטות שפרשו. עניין זה מחייב דיון, אלא שבהעדר רשימה מסודרת יש קושי לבחון זאת. חיים קלים לחברי הוועדה, וחיים טובים פחות לכלל אזרחי ישראל.

הגיע הזמן שוועדות ציבוריות תהיינה שקיפות לציבור. אנו דורשים להציג את רשימת שמות המועמדים המלאה. ברור לכולם כי הסתרת רשימה ואי פרסומה לפי החוק נועד אך ורק על מנת להכשיר את הדיל, שגם מסריח וגם לא חוקי. פרסום נאות לתקופה של 30 ימים כדין יאלץ את שר המשפטים לדחות את הישיבה של הועדה לבחירת שופטים ואולי גם פיצוץ הדיל אותו הוא רוצה להעביר... בשקט בשקט, הרחק מעינו הפקוחה של הציבור.

[פורסם בגרסא קצרה יותר ב-Ynet בתאריך ה-10 לנובמבר, 2011]

ביומיים האחרונים אנו עדים לעשיית אוטינג (outing) לא' המתלוננת על הטרדה מינית כנגד ניצב בר-לב. המונח 'אוטינג' מתיחס לגילוי פרטים אישיים כגון טלפון, שם, כתובת והעלאת תמונות המאפשרים זיהוי של אדם אשר פרטיו היו חסויים עד כה. בעידן האינטרנט ובמדינה קטנה כמו שלנו, צריך רק גפרור אחד כדי להצית את אש התפשטות המידע.

פרטי הדיון אינם חשובים לצורך הדיון שלנו. שני דברים חשובים צריכים לעניין אותנו: ראשית, משפט השדה הנערך כנגד א' בעצם גילוי הפרטים שלה ותמונותיה באינטרנט. שנית, מי שמשתתף בלינץ' הגילוי הם לא אחרים מאשר אלה האמונים להגן עליה, השוטרים, ואלה האמונים להגן על שיח ציבורי תקין, העיתונאים.

יש בסיפור הזה את כל האלמנטים שמציתים את הדמיון ואת הרצון לדעת, לחשוף, ולגלות. נשמע יותר טוב מהריאליטי שמלעיטים אותנו בטלויזיה. ואם זה לא על חשבוננו, אלא על חשבון אחרים, אז למה לא? זהו, שעלינו לתת את הדעת לסכנות ולאסון שאנו מביאים על החברה בחשיפה שכזו.

באופן מפתיע, החושפים הראשיים הם בעיקר שוטרים, משרתי ציבור אשר מנצלים את תפקידם והידע הנצבר במסגרת תפקידם לפגוע באיש פרטי. אתר "שוטרים חשופים בצמרת" הוא אתר שמטרתו לתת במה לציבור הרחב ולשוטרים כדי להביע דעתם על המתרחש. למרות שאינו ממומן ונתמך ע"י המשטרה הוא ידוע כאתר שבו שוטרים פורקים את אשר על ליבם. בימים האחרונים הפורום שלו משמש במה חופשית לשוטרים להכפיש את שמה של א', לומר את שמה בגלוי, לתת פרטים אישיים ופרטיים על עברה, ולהעלות לרשת תמונות שונות שלה מארועים המצביעים על אופייה לכאורה. כל הפעילויות הללו נעשות מבלי יכולת מצידה להגן על עצמה בצורה סבירה. אני לא רוצה להכנס כאן לויכוח האם יש להסדיר בחקיקה דיונים בפורומים או לא. לדעתי לא. אולם הציפיה מפורום ספציפי זה שאוכלוסייתו היא בעיקר שוטרים, שהם אלה האמונים על  הסדר והביטחון האישי של אזרחי המדינה, כולל על אלו של א', שיהיו רגישים לתוצאות ולכוחם של גילויים שכאלה. בנוסף לכך, הציפיה היא שהם יבינו שהם מפרים כללי אתיקה ברורים בכך שמפיצים מידע שיש להם לגבי אותה א', אשר הגיע אליהם במסגרת עבודתם. לא רק שהם אינם רגישים במקרה שלנו, נראה כי הם נהנים מכוחה של האנונימיות על מנת להתנקם בא', שעצרה מועמד מלהגיע לגביע הנכסף, כסא המפכ"לות.

ואמרנו שגם העיתונאים השתתפו בלינץ' הגילוי? ב-YNET התפרסמה כתבה המפרטת בציטוטים מלאים את הנעשה בפורום, אך עם זאת, העיתונאי היה "רגיש" דיו כדי לא לפרסם את שמה של א'. זה הזכיר לי את התקופה הגרעינית העמומה של ישראל, כאשר עיתונאים רצו לספר על הכור הגרעיני, היו מצטטים עיתונאים זרים. טוב אז מעמימות גרעינית לעמימות מינית. הרי ידוע לכל משתמש אינטרנט מתחיל כי כל מה שצריך לעשות זה לחפש בגוגל את הציטוט המדוייק, אשר יוביל אותך לדיון המדוייק באינטרנט. בתרגיל למידענים מתחילים, חיפשתי בגוגל את אחד הציטוטים ומיד עליתי על הפורום, על ההתכתבות, על הפרטים ועל התמונות. ותהיתי לעצמי, הרי העיתונאים יודעים שע"י כתבה שכזו הם רק גורמים למידע להתפשט בצורה מהירה יותר להרבה אנשים. אז למה לא לפרסם כתבה זו מבלי להביא ציטוטים שמובילים לשמה של המתלוננת? לא פחות בעייתית אתית היא אסטרטגיית הגילוי בה נקט אתר News1 של העיתונאי יואב יצחק. האתר שם את תמונתה של א' בידיעה נפרדת לכאורה מזו של פרשת ההטרדות המיניות (בכתבת פרומו באתר), ובקישוריות בולטת לכתבת ההטרדה, הופיעה תמונה מטושטשת של א' לידה. שוב בתרגיל למידענים מתחילים לא קשה להבין את ההקשר של א' מכתבה הקשורה למכרז תפור, לא' מהתלונה המטרידה של ניצב בר-לב. אמיר זוהר מאתר פוסטה סבור כי זהו "תרגיל שלא היה מחזיק מעמד בתביעת דיבה". אז מה לא עושים בשביל עוד רייטינג ועוד מאמר שיכול לספק את סם הידע והמציצנות של ההמונים?

אגב אם תהיתם כמה באמת מוחקים הודעות של outing בפורומים? המספרים מאכזבים – רק 0.26% מכלל ההודעות הלא ראויות (ויש כמובן סיבות אחרות למחיקת הודעות). אני יכולה להבטיח לכם שיש יותר מ-0.26% הודעות שקשורת לגילוי פרטים אישיים על אנשים באינטרנט. למעשה, זה חלק מתרבות האינטרנט. לחשוף עוד ועוד, לעיתים בעזרתנו ולעיתים בעזרת "חברים טובים" פרטים אשר יכולים לפגוע בפרטיותנו, לפגוע במהלך חיינו התקין ואפילו לסכן את ביטחוננו.

אז בפעם הבאה שאתם חושבים לעשות אוטינג למישהו באינטרנט, עצרו שניה, והכנסו לנעליה של א'. מחר אתם יכולים להיות א'.

גילוי נאות: הכותבת הינה חברת הנהלת התנועה לחופש המידע ובעד שקיפות, חשיפה ופעילות למען גילוי מידע ציבורי, אך אינה בעד גילוי מידע שמטרתו הבלעדית הינה פגיעה בפרטיות של אנשים.

התנועה לחופש המידע עתרה לאחרונה נגד צה"ל בדרישה לאפשר לפונים לקבל את נתוניהם האישיים מצה"ל (נתוני קב"א ונתוני דפ"ר) לפי חוק חופש המידע. אתמול השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבלה את העתירה. הצבא סירב עד כה סירב לתת מידע שכזה לפונים, למרות שהנתונים הללו משפיעים על גורל השירות הצבאי  כמו גם על המשך חייהם של צעירים רבים. באופן אבסורדי, רק כאלה עם נתונים בקצוות - נמוכים או גבוהים היו בעלי סיכוי גבוה לדעת את נתוניהם. בעלי הנתונים הגבוהים בדרך כלל קיבלו זימון למסלולים יוקרתיים כמו קורסי קצינים, טיס וכד' ולכן יכלו להסיק שהקב"א והדפ"ר שלהם גבוהים. ואת בעלי הנתונים הנמוכים לא גייסו, כך שהם יכלו להסיק שהם מתחת לסף הגיוס.

השופטת דחתה אחת לאחת את טענות הצבא. היא דחתה את הטענה שהדבר יפגע בתפקוד הצבא שכן יגרור גל של ערעורים ( וכתבה "החשש כי מספר הערעורים יעלה בעקבות גילוי המידע אינו יכול להוות מחסום למסירתו של המידע"). היא גם דחתה את הטענה שהוצגה ע"י הצבא לפיה מדובר ב"פגיעה של ממש בבטחון המדינה" ( וכתבה "סבורני כי ב"כ המשיבים מיהר להיתלות בסייג זה וללא הצדקה של ממש. תרחיש האימים שהציג בכתבי טענותיו... "לפגיעה אנושה ביכולתו של צה"ל לבצע את תפקידיו ולהגן על ביטחון המדינה"... אינה [כך] מתקבלת על הדעת").

זוהי עתירה חשובה וחדשות טובות לתומכים בחופש המידע.

זהו הפוסט הראשון בבלוג והוא בנושא חופש מידע. הנה כמה הפניות למקורות חשובים על חופש מידע. השלב הבא יהיה לקרוא ולנתח את הדוחות הללו.

• Privacy International – Report about freedom of information around the world 2006 - http://www.privacyinternational.org/foi/foisurvey2006.pdf
• UN - http://portal.unesco.org/ci/en/files/26159/12054862803freedom_information_en.pdf/freedom_information_en.pdf
• US government - http://www.gao.gov/new.items/d07441.pdf
• Council of Europe - http://conventions.coe.int/Treaty/EN/Reports/Html/164.htm
• UK - FOI act - http://www.justice.gov.uk/publications/freedomofinformationquarterly.htm
• UK - Annual Report 2007 in the UK about freedom of information - http://www.justice.gov.uk/docs/foi-report-2007-final-web.pdf
• US Department of Justice  - Reading Rooms - http://www.usdoj.gov/oip/04_2.html
• UNSCO – Freedom of Information around the world 2006 http://portal.unesco.org/ci/en/files/26159/12054862803freedom_information_en.pdf/freedom_information_en.pdf

]]> http://ekarine.org/heb/2009/02/foia/feed/ 0