איגוד האינטרנט העלה את הוידאו של המפגש הראשון של קבוצת העניין בנושא משילות האינטרנט וניהול שמות מתחם. במפגש הראשון הופענו: רימון לוי (נשיא איגוד האינטרנט), עו"ד אביב אילון ואני.

תחילה רימון לוי נתן סקירה של מבנה הגופים הבנל"א הקשורים להסדרה של האינטרנט כגון ISOC, W3C ו- ICANN. הנה הוידאו של ההרצאה שלו:

בהרצאה שלי דיברתי על המתח הגובר בין בעלי העניין השונים ותופעה של הסדרה גוברת בנושא האינטרנט בכל הרמות (רמה מדינתית, בינל"א ועצמית), ובעיקר על ההשלכות של מגמות שכאלה.

עו"ד אביב אילון לעומת זאת התלונן על אזלת היד של המחוקק, ועל חוסר ההסדרה המדינתית שגורמת למצב של חוסר ודאות ולמצב בלתי נסבל.

(הערה אישית - אני מניחה שבפוסט הזה אני אשחה נגד הזרם, שכן עכשו הכי 'פוליטיקלי קורקט' זה לומר שלוקליזציה של שמות מתחם זה דבר טוב. ובכל זאת...).

מה-16 לנובמבר מדינות יכולות לבקש מ-ICANN (האחראית על ניהול שמות המתחם) לרשום את מדינתם בכתב שאינו לטיני במסלול מהיר , ולבקש ליצור לעצמם שמות מתחם מקומיים (IDN - Internationalized Domain Name) בשפה המקומית, דהיינו בעברית.

על פי ההערכות כחצי ממשתמשי האינטרנט כיום אינם דוברים שפות שהן לטיניות. והיתרונות ש-ICANN מנתה לתהליך הזה הוא בעיקר נגישות מקומית לאינטרנט עבור אנשים שלא דוברים אנגלית, ויכולת של חברות לרכוש שמות מתחם רצויים ודומים יותר לשמות בשפת המקום. על פניו נשמע טוב לא?

למרות היתרונות הללו – לדעתי ,החסרונות עולים על היתרונות כאשר מדובר על המצב בארץ .

ראשית, רוב האוכלוסיה בארץ דוברת וכותבת אנגלית, לומדת את השפה כחלק ממערכת החינוך הציבורית (פרט לחינוך החרדי) . אגב לא צריך כאן ידיעה רחבה של האנגלית, אלא רק צורך בלהכיר את השם מתחם, ולדעת לתקתק אותיות אנגליות – למשל www.ynet.co.il. בנוסף לכך, מנועי החיפוש יכולים להגיע לרוב האתרים הללו ללא ידיעת אנגלית כלל.

שנית, ברגע שנבנה מערכת נפרדת לעברית, מצד אחד אולי ננגיש את האינטרנט לאוכלוסיה לא דוברת אנגלית, אולם ברגע שנעשה זאת, אנחנו ניצור אוכלוסיה גדולה הרבה יותר שלא תהיה נגישה לתכנים בעברית.  ואסביר למה אני מתכוונת. כיום אוכלוסיה גם שאינה דוברת עברית יכולה לגשת לחומרים בעברית ולתרגמם בזמן אמת. אם היא לא תוכל להגיע לאתרים באותיות לטיניות, הרבה מהתכנים הלוקליים יהיו חסומים בפניהם. ומבחינתי זהו צעד עוצר נגישות ולא מגביר נגישות.

שלישית, אנו מדינה עם שפות רבות וקהילות שונות רבות. ברגע שתתאפשר לוקליזציה של שם המתחם, הרי שקהילות שונות עלולות לרצות את שם המתחם שלהן בשפת האם שלהן – לדוגמא רוסית, ערבית, אתיופית. ואז יווצר מצב של פרגמנטציה של תכנים – במצב זה, כל קהילה תתקשר לוקלית עם הקהילה שלה, ותהפוך את עצמה ללא נגישה כלפי קהילות אחרות – בתוך הארץ.

החשש שלי הוא שאנו יוצרים פרגמנטציה של התכנים. קהילות תדברנה בתוך עצמן, וכל הכוח המופלא של האינטרנט כחוצה גבולות בעצם יתכרסם בשם הגברת הנגישות, כאשר בפועל אנו חוסמים את הנגישות. יתכן כי לוקליזציה של שמות מתחם הוא דבר שנכון לעשותו ברמה הבינלאומית, ובמדינות שונות, אולם לדעתי המהלך הזה לא יהיה מועיל אצלנו בישראל.

לא בכל יום מצליח מאבק של דעת קהל וארגוני זכויות אדם להשפיע על פוליטיקאים למשוך ממש בדקה האחרונה הצעת חוק שכבר הייתה מוכנה לקריאה שניה ושלישית, ולהביא לפשרה. אך האם זו פשרה אמיתית או אחיזת עיניים שלא פתרה בעיות קשות?

מה היה בחוק הביומטרי?

החוק הביומטרי מטפל בשני נושאים מרכזיים. ראשית, הנפקת דרכונים ותעודות זהות ביומטריים. שנית, הקמת מאגר ביומטרי. באשר לצורך בתעודות ביומטריות, קיימת הסכמה כללית באשר לנחיצותן. המתנגדים לחוק התמקדו בשלילה של המאגר הביומטרי, בין השאר בטיעונים הבאים: פגיעה קשה ובלתי מידתית בפרטיות ויצירת תחושה של 'אח גדול', סיכון בדליפת מידע חלקי או מלא שיעצים את הפגיעה בפרטיות ויהפוך אותה לבלתי הפיכה (כבר היו דברים מעולם במאגרים ממשלתיים), עלויות כלכליות וסיכונים ביטחוניים. המתנגדים הטילו ספק בתועלות שניתן להפיק מהמאגר הביומטרי וטענו שגם אם יש יתרונות מסויימים הם בטלים בשישים לעומת הסיכונים.

מה תוקן? עולם של פשרות

המתנגדים לחוק הביומטרי הצליחו לשכנע את מקבלי ההחלטות שהקמת מאגר ביומטרי היא חסרת תקדים, שכן אין אף מדינה בעולם הדמוקרטי אשר מחייבת את כל אזרחיה להכלל במאגר ביומטרי שנועד לשימושים שונים. המתנגדים הצליחו לשכנע כי הקמת המאגר היא צעד נמהר שעומד להתקבל ללא בחינה ובדיקה ראויות. לעומת זאת הם לא הצליחו לשכנע בצורך לדחות ולגנוז לחלוטין את יוזמת המאגר. נתניהו מינה את מזכיר הממשלה, ע"וד צבי האוזר, לרכז ועדת שרים שהייתה אמורה להגיע לפשרה ולהסכמות בדבר שינויים בהצעת החוק. בשלב הראשון בוטלה ההצעה להקים מאגר ביומטרי קבוע ובמקום זאת הוסכם על הקמת מאגר זמני וולנטרי לשנתיים. שנית, סוכם שלא תיפגע זכות מזכויותיו החוקיות של אדם (לדוגמא חופש תנועה) אם סרב להכלל במאגר הביומטרי. למותר לציין כי מרגע שגובשו ההסכמות שבו והופעלו לחצים שהביאו בתורם לשינויים נוספים.

בפשרה שהושגה בשלב השני בוועדת השרים נוצקו ארבעה יסודות, חלקם בעייתי מאוד.

ראשית, לא נותק הקשר בין המאגר לבין תעודות הזהות והדרכונים הביומטריים. דהיינו, היה ואזרח ירצה להנפיק תעודה ביומטרית הוא יאלץ להירשם במאגר. זוהי כמובן בעייה קשה שייתכן ותביא בפועל לאילוצם של אזרחים להצטרף למאגר בניגוד לרצונם. משרד הפנים נאבק על הכללת יסוד זה בפשרה מתוך כוונה לכפות על אזרחים להיכלל במאגר בניגוד לדעתם.

שנית, אם תהיה פגיעה בזכות, משרד הפנים יצטרך למנוע את הפגיעה. עם זאת, משרד הפנים הבהיר בדיונים שישתדל שלא להנפיק תעודה ביומטרית כפתרון חלופי וזאת כדי לא לתת תמריץ לאנשים שלא להכלל במאגר.

שלישית, סוכם כי התניית היכללות במאגר לצורכי מענק שרותי ממשל יעילים לא תיחשב לפגיעה בזכות. כך יוצא כי כדי לזכות בשירותי ממשל מקוונים יאלצו אזרחים להיכלל במאגר הביומטרי בעל כורחם.

רביעית, בתום שנתיים יפקע המאגר הביומטרי אלא אם יזכה לאישור ועדות שרים, ועדות כנסת ומליאת הכנסת . עם זאת השמדתו תתרחש רק לאחר ארבע שנים.

לעומת התנגדות לחוק מצד ארגוני זכויות אדם, וחברי כנסת, בלטו הלחצים הכבדים של שר הפנים לשעבר, מאיר שטרית, ושר הפנים הנוכחי, אלי ישי, שנעזרו בפקידי משרד הפנים ומשרד המשפטים כדי להביא לסיכום דברים בעייתי.בעוד שניתן היה לצפות שמשרד המשפטים, שמחוייב להגן על פרטיות האזרח, יוביל את ההתנגדות למאגר הביומטרי בתוך הממשלה, הפתיע המשרד בתמיכה בעייתית במאגר.

פשרה או קומבינה?

מזכיר הממשלה יזכר במאבק הביומטרי כמי שהצליח להמתיק את רוע הגזרה ומבחינתו נתן פתח הוגן לשני הצדדים לבחון את הבאות בעוד כמה שנים. אולם הפשרה הינה דחיית ההכרעה בשנתיים ויש בה בעייתיות רבה. הפקידות של משרד הפנים מודעת לכך שמרגע ויבנה מאגר, יהיה מאוד קשה לבטל את הסטטוס קוו הזה. כך יהפוך מאגר זמני לקבוע תוך פגיעה קשה בזכויות לפרטיות. החרב אמנם הוסרה, אך לא הוחזרה לנדנה.

מאגר ביומטרי הינו פיתרון רע. הפשרה הינה פיתרון חלקי אך לא מספק. הקואליציה של המתנגדים חייבת לעקוב מקרוב בתקופת הבדיקה של המאגר הזמני אחר מהלכיה של הממשלה ופקידי משרד הפנים, על מנת לוודא שאין מנצלים את הפתח שנוצר להכנסת מאגר ביומטרי של קבע בשלבים.

רק ימים יגידו האם ממשלת ישראל פעלה בתום לב על פי מתווה הפשרה או שהייתה כאן עוד קומבינה מצידם של יוזמי המאגר להדוף את הלחצים הציבוריים ולהציע פשרה שתתברר בהמשך כאחיזת עיניים.

[המאמר התפרסם במקור ב- YNET]

היום ICANN (הרשות האחראית על שמות המתחם ברשת האינטרנט) חתמה על מסמך הבנות חדש עם ארה"ב (מאוד מומלץ להסתכל על הסרטון הקצר בדף). המסמך החדש הוא תחנה נוספת ברפורמות אותן התחילה ICANN לפני כשש שנים. מטרת הרפורמה הייתה להפוך את ICANN ליותר עצמאית (ובמילים אחרות, פחות תלויה בארה"ב), ליותר שקיפה (היו תלונות רבות לגבי חוסר השקיפות שלה), וליותר שוויונית (כלומר שמועצת המנהלים של ICANN תכלול גופים שונים מרחבי העולם).

במסמך ההבנות החדש הושגו הסכמות לגבי שלושה דברים עיקריים:

1. הוסכם על מערכת יחסים ארוכת שנים שתמשיך עם ארה"ב.

2. הוסכם כי המטה של ICANN ישאר תמיד באדמת ארה"ב.

3. ICANN התחייבה ליצירת מנגנוני דיווחיות (accountability) נאותים. השינוי הגדול הוא שאת הדיווחיות ICANN מעתה תצטרך לתת לכל הגופים החברים, כלומר באופן גלובלי ולא רק לארה"ב כפי שעשתה עד היום.

במילים אחרות, ICANN אמנם צעדה צעד אחד כלפי עצמאות, ואולי ארה"ב לא אוחזת יותר את ICANN  אחיזת דב, אולם אין ספק שגם עם ההסכם החדש ישנה אחיזת "דובון".

לקריאה נוספת: מילטון מולר כתב פוסט מפרט לגבי מסמך ההבנות.

להורדת השוואה בין-מדינתית של מאגרים ביומטריים בפורמט אקסל

המחקר שלהלן נערך עבור יום העיון שנערך בנושא במרכז הבינתחומי בתאריך 12 לאוגוסט 2009 בהשתתפות השר מיכאל איתן, השר אלי ישי, חה"כ מאיר שטרית, פרופ' אלי ביהם, עו"ד חיים רביה ודר' קרין ברזילי-נהון.

להלן ההרצאה כפי שניתנה -

בחודש יולי 2009 ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת בראשתו של מאיר שטרית שקדה על הצעת החוק "הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע" הידועה בשם הפופולרי 'חוק המאגר הביומטרי'. הרבה פעמים במהלך הדיונים הובאו לדיון מספרים ונתונים שונים מרחבי העולם. אנשים שונים השתמשו בשמות מדינות ובתהליכים המתרחשים שם בנושא על מנת להביא סימוכין לתמיכה או לאי-תמיכה בקיומו ופעילותו של מאגר ביומטרי. הועדה הוצפה במקרים רבים במידע לא מדוייק, מטעה שלעיתים מגמתי ועל כן היה לי חשוב לבדוק את הדברים מקרוב. רציתי להודות לצוות ה- Identity Project ב- London School of Economics, שעזרו לי בהשגת נתונים עדכניים.

אתחיל מהסוף –

כיום אין אף מדינה מערבית ודמוקרטית שבה יש מאגר מידע ביומטרי ללא הסכמה של כלל אזרחי המדינה או תושביה. ומצב זה לא נוצר במקרה כפי שנראה בהמשך.

ההשוואה שלי כללה מדינות אשר הוזכרו בדיוני ועדת המדע והטכנולוגיה ולהם תוכנית ביומטרית. ההשוואה התייחסה בין השאר להנושאים הבאים:

1. מה היקף התכנית הביומטרית ואיזה אחוז מהאוכלוסיה היא כוללת
2. האם יש מאגר ביומטרי לתכנית
3. האם התכנית היא בגדר חובה או רשות
4. מה מטרת התכנית או לאיזה שימוש המאגר נבנה (אם הוא קיים)
5. מי הגורמים עם גישה למאגר
6. פרוצדורות הקשורות למאגר
7. באיזה שלב בתהליך התכנית נמצאת

הצעת החוק המוצעת בישראל מדברת על תוכנית הכוללת את כלל האוכלוסיה, את הקיום של מאגר ביומטרי, שהוא חובה, שנבנה לשימושים שונים (הגירה, למטרות אכיפת חוק וביטחון, ושהוא מאפשר גישה לגורמים מאושרים שונים. השילוב של חמשת האלמנטים הללו גם יחד לא קיימים כיום באף מדינה דמוקרטית ומערבית.

מדינות עם תכניות ביומטריות המיועדות לכלל האוכלוסיה

יש כיום מדינה אחת עם תוכנית ביומטרית לתעודת זהות לכלל האוכלוסיה ושהתכנית הינה חובה. מדינה זו היא הונג קונג. בשונה ממה שנכתב במחקר שנערך ע"י מרכז המחקר והמידע של הכנסת אין בהונג קונג מאגר ממשלתי ביומטרי קבוע אלא מאגר זמני שנועד להפקת התעודה. מיד לאחר הנפקת התעודה הנתונים נמחקים. כמובן שאי קיומו של המאגר נעשה במודע.

יש רק עוד שלוש תוכניות המכוננות לכלל האוכלוסיה בעולם המערבי – בצרפת, באנגליה וביפן. בשלוש מדינות אלה המאגר הוא רשות ולא חובה בניגוד להצעת החוק בישראל. בצרפת מדובר בתעודת זהות אלקטרונית למי שרוצה. התכנית הראשונית דיברה על כך שהמאגר יהיה עם גישה לגורמים שונים של אכיפת חוק בצרפת. בעקבות ביקורת ציבורית ביטלו את הגישה לגורמים השונים והוחלט כי תינתן גישה רב במסגרת הליך משפטי. כמו כן בוטלה הדרישה לחייב כל אזרח לשאת ת"ז. ההערכה של משרד הפנים הצרפתי היא שמכיוון והתעודה היא רשות, אחוז הנרשמים למערכת יהיה זעום. זהו מצב שונה מהצעת החוק בארץ בו מדובר על מצב של ובה ועם גישה רחבה יותר לגורמים שונים. המקרה השני המכוון לכלל האוכלוסיה הוא אנגליה, שהחלו בניסיון לבצע תכנית ת"ז לאומית. החוק אושר בשנת 2006 ומתוכנן להיות בארבעה שלבים. עד 2009 הזרים אמורים להכנס למאגר ללא בחירה (ההערכה היא כי מדובר ב-8.5% מהאוכלוסיה). באם נהפכו לאזרחים יש להם זכות למחוק את הנתונים הביומטריים על עצמם. מ-2010 צעירים יוכלו לתת את נתוניהם בצורה וולנטרית, ומשנת 2011/2 התכנית תפעל לגבי האוכלוסיה הכללית בצורה וולנטרית. הרעיון שעמד מאחורי התכנית היה לשלב בין גורמים לש ביטחון לאומי, מניעת פשע והגירה. כתוצאה מביקורת ציבורית, הקמת המאגר הוקפאה כרגע. וגם באנגליה ההערכה היא שאחוז הרישום הצפוי יהיה זעום בשל היותו וולנטרי. ביפן מערכת ה- Juki Net לא אוגרת נתונים ביומטרים או נתונים היסטורים במאגר, והשיתוף במערכת מלכתחילה נתון לשיקולן של המועצות המקומיות.

פספורטים ביומטריים ומאגרים ביומטריים ספציפיים

הונג קונג, אנגליה, צרפת ויפן הינם ארבעת המקרים הקרובים ביותר למקרה הישראלי. כעת נמשיך לדוגמאות שונות שהועלו רבות בדיוני ועדת המדע והטכנולוגיה.

בעולם יש שני סוגים של תכניות שיכולות להתממש עם קיומו של מאגר ביומטרי:

1. מדינות המיישמות פספורט ביומטרי (e-Passport). כתוצאה מהנחיות של האיחוד האירופאי, רשויות ההגירה האמריקאיות ואיגוד התעופה הבינל"א (ICAO), מדינות רבות עוברות ליישם פספורט ביומטרי.
2. הקמת מאגרים ביומטריים במדינות שונות למטרות ספציפיות – חשודים, מקלט לפליטים, מעבר גבולות וכד'.

לגבי הפספורטים הביומטריים בועדה הושמעה הרבה פעמים הטענה שאין להתייחס לפספורטים ביומטריים כמסמכים של רשות מכיוון שבעידן המידע כולם זקוקים לפספורטים. ועל כן ההנחה היא כי בעוד 10 שנים ל-80% מאוכלוסיה זו יהיו תחת מאגר. זהו נתון שגוי שכן יישום של פספורט ביומטרי לא מחייב קיומו של מאגר ולמעשה רוב המדינות מיישמות את תכנית הפספורטים הביומטריים שלהם ללא מאגר. הסטנדרטים המוצעים ע"י רשויות ההגירה האמריקאיות, האיחוד האירופי וה- ICAO לא מדברות כלל על מאגר. עבורם מספיק האימות של האדם עצמו על מול הכרטיס החכם בדרכון המכיל את נתוניו.

מהמדינות המיישמות תכנית פספורט ביומטרי יש כיום רק למדינה אחת מאגר ביומטרי וזו אוסטרליה. אוסטרליה החלה להשתמש במאגר זה ב-2005 אולם בעקבות ביקורת ציבורית אוסטרליה עצרה את העברת הגישה של המאגר הזה לגורמים השונים מהגורמים האמונים על מעבר הגבולות. שתי המדינות הנוספות שמתכננות בעתיד פספורטים ביומטריים עם מאגרים הן שוויץ וצרפת. בשוויץ הנושא עבר במשאל עם ברוב דחוק של 50.14% בחודש מאי 2009 והתכנון היא כי יהיה מיושם עד שנת 2010/11. התכנית אמורה לפעול בשיתוף פעולה עם רשויות העוסקות בקוברנות תאונה ואסונות טבע. בצרפת הנפקת הפספורטים הביומטריים החלה ביולי 2009 וכעת הוא פועל ב-2000 עיריות מבין 3500 העיריות הקימות. במקרה הצרפתי לעומת זאת המאגר ישמש את מעבר הגבולות בלבד.

רוב המדינות המיישמות פספורט ביומטרי הן דווקא ללא מאגר ביומטרי. לדוג' – פורטוגל, הולנד, קנדה וגרמניה. הגרמנים למשל במודע בחרו שלא לאגרו נתונים ביומטריים במאגר בשל חשש מניצול כוח לא ראוי ע"י השלטון באמצעות המאגרים.

ולבסוף קיימות מדינות אשר בעלות מאגרי מידע ביומטריים למטרות ספציפיות. מאגרי מידע שכאלה הם רבים יותר מכיוון שהם כוללים אחוז קטן באוכלוסיה או סקטור והן בדרך כלל בגדר חובה. דוגמאות לאלו ניתן למצוא במאגר ה- DNA באנגליה שכולל חשודים בפלילים שהם כ-5.2% מהאוכלוסיה, מאגר IAFIS של ה- FBI האמריקאי שכולל חשודים, מאגרים של זרים המבקשים אשרה או מקלט כמו בארה"ב, האיחוד האירופי וצרפת.

לגבי התהליך המתנהל במדינות השונות – לא במקרה הרוב המכריע של המדינות לא יישמו את נושא מאגר המידע הביומטרי. המעשה הזה נעשה במודע, וזאת למרות שחלק מהמדינות אישרו את זה מבחינה חקיקתית. הסיבה היא פחד מנתינת כוח פוליטי רב מדי לגופים ממשלתיים וחלקן בשל דיון ציבורי מתמשך בעניין.

יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בדיונים על הצעת החוק התבטא "אני אומר לכם, אל תעשו דמון כי זה לא דמון [שד]. אנחנו לא ממציאים את הגלגל מחדש. אנחנו לא מדינה שונה מיתר המדינות בעולם." מהסקירה דלעיל נראה כי ישראל היא כן שונה מיתר המדינות.

[התפרסם במקור ב"העין השביעית"]

עשר סיבות מדוע חוק המאגר הביומטרי רע לקופת המדינה, רע לזכויות הפרט, רע לאזרחים, רע לביטחון ורע לדמוקרטיה

דברים אלו נכתבים לפני ההצבעה לקריאה שנייה ושלישית בכנסת על הצעת חוק המאגר הביומטרי (ובשמו הרשמי: "חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע"). בתמצית – מדובר בהצעת חוק המעגנת את ההסדרים שיאפשרו זיהוי ואימות זהות של תושבים באמצעות דרכונים ותעודות זהות חדשניות שיכללו נתונים ביומטריים. כמו כן כולל החוק הקמת מאגר שיכיל נתונים ביומטריים של כלל תושבי מדינת ישראל.

בנתונים ביומטריים הכוונה היא לנתונים שנלקחים מגופו של אדם, כגון מקרנית העין, מקצות האצבעות, מתווי הפנים, מהקול וכיוצא בזה. החוק מתייחס לשני נתונים ביומטריים: טביעת אצבעות ותצלום של תווי הפנים.

ערוצי התקשורת המסורתית כמעט שלא סיקרו את הנושא, ולכן לא התעוררה חזית התנגדות סוחפת מצד רבים ליוזמה הממשלתית בענין זה. אם תשאל את האדם ברחוב, הוא יאמר לך שאין הוא יודע במה מדובר, או שאין זה מעניינו. עיקר ההתנגדות לחוק הגיעה דווקא מתקשורת האינטרנט, מאנשי טכנולוגיה, בלוגרים וגולשים רבים. אלא שהנושא נוגע לכל תושב בישראל, ולאו דווקא לפעילים בעולם האינטרנט. תוצאות יישומו של החוק יפגעו בכולנו.

אגירת נתונים במאגר מידע ביומטרי תביא לנזק חברתי, אישי, בטחוני ומדיני שיהיה גדול לאין שיעור מהתועלת שיביא במניעת פשיעה וזיופי זהות ובחשיפת פשעים. זאת, להבדיל מהנפקת תעודות זהות חכמות שיכללו נתונים ביומטריים, שלה מתנגדים מעטים. מדוע ייגרם נזק כה גדול?

ראשית כל, כולנו נוחזק כחשודים. המאגר משמש בין היתר לזיהוי – כלומר המערכת מחפשת התאמה בין הנתונים הביומטריים שלנו ובין אלו השמורים במאגר. המערכות הללו אינן מדויקות, ועל כן לכל טביעת אצבע יש סיכוי שיהיו טביעות אחרות הדומות לה. תארו לעצמכם שתובאו לתחנת המשטרה יחד עם מאות אחרים חפים מפשע רק כיוון שטביעת אצבעותיכם היו "דומות" לאלו שזוהו למטרה פלילית? עצם העובדה שכל ישראלי יוחזק כחשוד אמורה לייצר אי-נוחות גדולה.

שנית, בניגוד למה שנהוג לחשוב, המאגר לא יעזור בצורה משמעותית לפתרון פשעים. מעולם לא הובאו לדיונים על החוק בוועדת המדע והטכנולוגיה נתונים או הערכות על היקף הפשעים שייחשפו כתוצאה מקיומו של המאגר הביומטרי. וזאת כשלמשטרה כבר יש ממילא מאגר של טביעות אצבע של מי שנקשרו במעשים פליליים ("המאגר הפלילי"). נוסף לכך, מאגר ביומטרי עלול להביא לפגיעה באנשי החוק והביטחון, שכן הוא יכול לגרום לזיהוי של סוכנים משטרתיים או חשאיים.

שלישית, מאגר כזה – שילוב של טביעות האצבע והתמונה של כלל התושבים, הזמינים לכל-כך הרבה גורמי ממשל – לא קיים באף מדינה. מדוע אנו צריכים להיות אור לגויים דווקא בדבר כל-כך שנוי במחלוקת? ומדוע מדינת ישראל צריכה לתפוס את המקום הראשון כמדינת מעקב ומשטרה?

רביעית, ישראל היא מדינה קטנה, ולכן הסכנה להגנה על הפרטיות גדולה ממילא. מי ערב לנו שהאנשים הרבים כל-כך שלהם גישה למאגר המידע לא ישתמשו בו לצרכים אחרים? רק לאחרונה שמענו על שוטרים שנחשדו בחדירה למאגר הנתונים המשטרתי כדי להשתמש בו לצרכים של האוליגרך שהעסיק אחד מהם, וידועה הקלות שבה דולף מאגר הנתונים של משרד הפנים, הזמין לכל מי שברשותו תוכנה לשיתוף קבצים.

חמישית, עלויות הפעלת המאגר ותחזוקו הן מיליוני שקלים לשנה, ותפעולו יצריך הקמת רשות מיוחדת.

שישית, תיאוריות פוליטיות של מדע המדינה והמשפטים טוענות כי עצם קיומו של מאגר כזה מביא לפגיעה בהרגשת הפרטיות של תושבי ישראל, זאת ללא קשר אם אותו מאגר מוחזק במקום מוגן אם לאו.

שביעית, בניגוד למה שאומרים לנו נציגי משרד הפנים, ניתן לאמת זהות גם ללא מאגר ביומטרי. ממילא האימות הראשוני של התושבים לצורך הקמת המאגר יהיה ללא שימוש במאגר (שהרי הוא איננו קיים). ובאשר למי מי שיש בידיו תעודת זהות דיגיטלית, ברגע שתיושם בישראל תעודת זהות חכמה, יהיה ניתן לבטל אוטומטית את הכרטיס אם יתברר שמדובר בתרמית.

שמינית, במקרה של דליפת נתונים או פריצה למאגר, יחל מסחר בטביעות אצבעות שיגרום לפגיעה קשה בפרטיותם של אנשים, ולא רק בפרטיותם. תארו לכם מצב שבו עיתונאים, בלשים פרטיים או אנשי העולם התחתון שיחזיקו במאגר ישתמשו בו כדי לנסות לאתר מושאי סיקור, בעלים בוגדים או עבריינים יריבים.

תשיעית, כי לא נבדקו אלטרנטיבות. לא נעשתה בדיקה מקצועית מקפת של הנושא ולא תחקיר באשר לפתרונות טכנולוגיים אלטרנטיביים. אם בוחנים את הדיונים בוועדת המדע של הכנסת, האחראית על חקיקת החוק או דחייתו, ניתן לראות כי המומחים הטכנולוגיים הבלתי תלויים שנכחו בוועדה (כמו פרופ' אלי ביהם, דורון שקמוני, דורון אופק והחתומה מטה) דווקא כן מאמינים כי ניתן להשיג את המטרות שלשמן נחקקה הצעת החוק בלי ליצר את המאגר.

עשירית ואחרונה, הליך החקיקה לא היה שקוף דיו, ולא הוקדש די זמן לבירור כל האלטרנטיבות הראויות להקמתו של מאגר ביומטרי.

מהלך החקיקה היה דורסני, מהיר ודחוס

על הסיבה העשירית לעיל ראוי להתעכב. אין ספק כי נעשתה עבודה מרובה בקידום החוק, בעיקר של ח"כ מאיר שטרית (ראו את הצהרתו על עבודה מאומצת של שעות על גבי שעות בכל יום). אולם מהלך החקיקה היה דורסני, מהיר ודחוס בזמן, ללא מתן אפשרות להצגת אלטרנטיבות למהלך החקיקתי. חברי-הכנסת החברים בוועדת המדע לא היו נוכחים כמעט באף אחד מהדיונים, וכך אושרה הצעת החוק בוועדה כהכנה לקריאה שנייה ושלישית ברוב קולות של חבר-כנסת אחד בלבד (שטרית) מול אפס (אף אחד מחברי הוועדה).

נוסף לכך, הדיון במאגר הביומטרי שולב ללא הצדקה בנושא אחר, תעודות הזהות החכמות, שלגביו, כאמור, שררה הסכמה. היה ברור למי שהריצו את הצעת החוק כי השילוב בין הנושאים באותו דיון יעלה את הסיכוי לאישורו של החוק הביומטרי, הנתון לביקורת רבה.

בעיה אחרת היא האתיות בתהליכי החקיקה וניגוד אינטרסים ציבורי. ח"כ שטרית הוביל את הצעת החוק בעת שהיה שר הפנים בממשלה הקודמת, ולכן לא ראוי היה כי ימשיך לעסוק בנושא זה בתפקידו החדש כיו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת. תפקידו של המחוקק בכנסת הוא לאזן אינטרסים שלטוניים עם שמירה על זכויות הפרט. כאשר הכנסת מיוצגת בהליך חקיקה על-ידי מי שכיהן כשר הממונה, מופר האיזון בין הרשות המבצעת למחוקקת. במקרה זה, צורכי משרד הפנים הועדפו על הזכות לפרטיות.

הליך החקיקה התאפיין גם בהעדר נתונים בסיסיים חיוניים. למשל, גם משרד הפנים וגם המשטרה לא הצליחו להביא לדיון נתונים מדויקים שיכולים להצדיק את הקמתו של המאגר הביומטרי. הנתון היחיד שחזר והופיע היו 350 אלף תעודות זהות מזויפות בישראל. כל המומחים הבלתי תלויים בוועדה העידו כי בעיה זו ניתנת לפתרון אופטימלי גם ללא מאגר ביומטרי.

ולסיום, העובדה כי מיטב אנשי האקדמיה, כתבי העיתונות ומומחי האינטרנט התגייסו למאבק נגד המאגר הביומטרי יכולה ללמד אותנו שלפנינו בעיה אמיתית של פגיעה בזכויות אדם. זוהי שעתה של הכנסת לחשבון נפש; זוהי שעתה של מדינת ישראל להגן על עצמה כדמוקרטיה. מה חבל שהתקשורת המסורתית, רובה לפחות, אינה שותפה לדאגה הזו ואפילו אינה מגלה בה עניין ממשי.

הכתבה התפרסמה גם ב- YNET .

[גילוי נאות: המקור והנתונים למאמר היא הרצאה אותה נשא סני סנילביץ ביום עיון בנושא, מנהל קמפיין הבחירות באינטרנט של הליכוד (לשעבר)]

ראש קמפיין האינטרנט של הליכוד (לשעבר) סיפר על הישגי קמפיין הליכוד באינטרנט. אכן המספרים היבשים שהציג לכאורה מרשימים.  למשל:
780 אלף רשומות במאגרי מידע
20-50 אלף כניסות ליום לאתר הליכוד (שהוא בעצם האתר של נתניהו)
8747 תומכים בפייסבוק
144 סרטונים ביוטיוב – מאה אלף צפיות
623 תמונות בפליקר כ 50 אלף צפיות
345 אלף טלפונים למערכת הטלפונים
SMS 5128 שנשלחו ממערכת הדוברים לכלל המתנדבים
אלפי תגובות והודעות אישיות בפייסבוק ובטויטר

הוצאות קמפיין הליכוד בבחירות 2009 היו בקרוב 32 מיליון שקלים. 30 מיליון שקלים התמקדו בקמפיין מחוץ לאינטרנט ו-1.7 מיליון שקלים באינטרנט, שכללו הקמת אתר, תפעולו, שליחת אסאמאסים, תפעול מטה מתנדבים וכד'. למה רק 1.7 מיליון שקלים ולא יותר? התכנון ההתחלתי לקמפיין האינטרנט היה 12 מיליון שקלים שירדו לסכום ה 1.7 מיליון בשל מלחמות פנימיות וחוסר אמון פנימי בכוחה של הטכנולוגיה.

אפשר לומר שסיפור הקמפיין האינטרנטי של הליכוד היה הצלחה מבחינת המפלגה, אולם ההמשך והמצב היום מאכזבים ומפחידים. הייתי רוצה להתמקד בחלק של האינטרנט כמניע של הקמפיין כשעור מאלף לדברים שאנו לא מודעים לו על קמפיינים.

עד פה העובדות והמספרים וכעת לניתוח הנתונים ולתהליכים מאחורי הקלעים.  מה המספרים הללו כוללים?

מאגר מידע כולל על האזרחים

הליכוד בנה מסד נתונים או בלשון העם מאגר מידע מפנקס הבוחרים של אזרחי ישראל בעלי זכות הבחירה. בשלב הבא מכיוון שלליכוד היה חסר מידע רב מסוגים שונים על הבוחר שכן "פנקס הבוחרים רדוד באיכותו", היה צורך לעבות את מסד הנתונים הזה. את עיבוי מסד הנתונים עשו באמצעות הוספת אימיילים, טלפונים, שדות מידע שונים כגון למשל האם אותו אזרח תומך בהם או לא ומה הוא אכן מוכן לעשות. בשלב הבא התרחש תהליך של טיוב נתונים, שבו מנסים לשפר את איכות המידע שיש להם. עפ"י מנהל קמפיין האינטרנט של הליכוד, הליכוד הפעיל חברות טלמרקטינג שהתקשרו וניסו להשיג מידע "טוב" (דהיינו עדכני, מדוייק ומקיף יותר) על האנשים שהיו במאגר המידע. בעקבות התהליך הזה נוספו לליכוד עוד 50 אלף -60 אלף בתי אב במסד הנתונים.אני מניחה שהיו חוסכים לעצמם עבודה אם פשוט היו לוקחים את מסד הנתונים של קדימה שכנראה דיי דומה לזה של הליכוד.

כך שלב אחרי שלב הליכוד הוסיף עוד ועוד נתונים לגבי האזרחים והגענו למספר "המרשים" של 780 אלף רשומות. כל רשומה היא מידע שונה על כל אחד מאיתנו כאשר מטרת הביניים היא לייצר צבא של מתנדבים ומטרת העל היא הנעה לפעולה ביום הדין, דהיינו יום הבחירות – כלומר ברגע שתנתן הוראה לפעולה תהיה אפשרות לתפעל את צבא המתנדבים הזה.

מה הם יודעים עלי והאם אני מודע לכך?

ניסיתי לדמיין ברוחי את מאגר המידע של הליכוד. איני משלה את עצמי, זהו הבסיס לגיוס אנשים לקמפיינים כמו גם הבסיס למודיעין עסקי וברור לי שכך נהגו גם שאר המפלגות. אולם כמה שאלות שחשוב שתשאלנה – האם המאגר הזה קיבל אישור מטעם רשם מאגרי המידע? האישור עצמו אינו חשוב, כמו תהליך פיקוח על המידע הנאסף לגבי האזרחים השונים, "צבא המתנדבים". האם בתור אזרח, ואולי אפילו אזרח שמוכן להתגייס למען הליכוד, יידעו אותי על המידע הנאסף עלי? מה וכמה? האם יש לי יכולת לבקש להסיר את המידע הזה ממסד זה ? לגבי השאלה האחרונה – כן, ניתן להסיר אותי מרשימות התפוצה, אולם לא, אל תשלו את עצמכם – המידע לא הוסר ולא יוסר ממאגר המידע. לעד ישכון שם. אני אישית (ואיני פעילה פוליטית באף מפלגה) קיבלתי שלושה אימיילים במקביל בנושאים שונים מהליכוד יותר מפעם אחת – מה שמעלה אצלי תהיות לגבי רמת האינטגרציה הבעייתית של מסדי הנתונים שלהם. הכפילות והיתירות מלמדות אותי שהנתונים שלי "נסחרו" או "הועברו/הועתקו" בין גורמים שונים אשר אחראים על היבטים שונים של הקמפיין בליכוד. כלומר רמת הפרטיות של הנתונים שלי (שלהזכירכם, מלכתחילה לא קיבלה את אישורי ואין לי מושג מהיכן קיבלו אותם) שואפת לאפס. אין פרטיות. לא רק שאין פרטיות, הקמפיינרים הופכים בימים הקודמים לבחירות לספאמרים במודע.  מילא פרטיות אפסית בתקופת הקמפיין, בהמשך נראה מה קורה עם הנתונים שלנו היום.

יצירת תכנים בקמפיין לראשות ממשלה

המטרה הראשונה של קמפיין האינטרנט הייתה לייצר תוכן בזמן אמת וכל הזמן וזאת גם כדי ליצור מעין BUZZ סביב המפלגה, סביב ביבי נתניהו והנבחרים, כדי להניע לפעולה מתנדבים וגם להשתמש בו ככלי שיתן מענה לתקיפות מילוליות מצד המפלגות היריבות.

בניגוד לארה"ב שם אזרחים שונים (סלברטאים פחות או יותר) יצרו תכנים בזמן אמת, שירים, קליפים, תכנים שהם ויראליים ברשת, בארץ נראה שאנחנו עדיין נמצאים בחיתולים. אמנם כל אחד יכול לפתוח כרטיס דרך האתר, וליצור קבוצות ומפגשים - מעין תהליך של 'לרדת לעם', אולם התהליך לא אפקטיבי עדיין כי זה לא נעשה בצורה המונית ולא ספונטני מספיק.

איפה היו ההצלחות של יצירת התכנים בקמפיין הליכוד? 1. כשהפוליטיקאים הפכו את הטכנולוגיה של האינטרנט לישירה ולא עברו דרך  יועצים רבים שכותבים בשמם. למשל כשנתניהו צולם ישירות מדבר בוידאו בגובה העיניים וקרא להתנדבות 2. כשהשתמשו בכוח של המשתמשים, למשל כשמתנדבים מהבית השתמשו בטלפוניה דרך הרשת לגייס עזרה ותרומות ובכך חסכו לליכוד כספים רבים. 3. שימוש בהומור בתכנים ובכך היה אפשר להגיע לקהל גדול יותר – למשל נסראללה וציפי לבני חותכים את העוגה של ירושלים.

איפה זה לא עבד ברמה הכללית? 1. תכנים שליליים – למשל המסרים של "ציפי? זה גדול עליה" היו בעייתים מאוד. סני סנילביץ בשלב זה אמר שאנשי הקמפיין של הליכוד רצו קמפיין יותר חיובי ומסרים אלו בעצם הונחתו עליהם בניגוד לרצונם.2. ניסיון לעבוד עם טכנולוגיה סלולרית כאשר אין מספיק ניסיון וידע. 3. המועמדים לכנסת לא באמת חיים את יצירת התכנים היומיומית המקוונת ובעצם לא הם יוצרים את התכנים. פולישוק כבר אמרנו?

החסמים העיקריים ליצירת תכנים בקמפיין אינטרנטי הם: 1) אי אמון מצד המערכת והכרות מועטה עם האינטרנט והמדיה הדיגיטלית. 2) החלטה על הפניית משאבים – האם זה יהיה אינטרנט או שילוט חוצות. מה ישיג את המטרה יותר טוב. 3) קשה להשיג תשומת לב וזמן מצד המועמדים לכנסת ולראשות הממשלה. 4) הפיכת אתר הליכוד והאתר של נתניהו לאחד היא בעייתית לטעמי. חוסר ההפרדה בין האדם לבין האידאולוגיה, העצמת היחיד על פני המפלגה לא עוזרת לדעתי למפלגה שממשיכה ומעצימה את תהליך ההתפוררות שאותו חוות כמעט כל המפלגות.

עתיד הפוליטיקה והליכוד כדוגמא

אחת הבעיות עם קמפיינים זו האשליה שמוכרים לבוחר. האינטרנט רק מעצים את התהליך הזה, בשל יכולתו לתת את ההרגשה לבוחרים פוטנציאליים שאכן אותם פוליטיקאים הם שם עימם באותו רגע ובצורה הכי ישירה שיכולה להיות. הפתיחות והשקיפות נותנת לאנשי הקמפיין ולמפלגה (שלא קיימת כמעט פיזית) הרבה כוח. אבל מה קרה לאתר הליכוד לאחר הבחירות? הכל התנדף. התכנים הפסיקו להיות מיוצרים, 'היד הנעלמה' מאחוריהם נעלמה וכבר איננה. סני סנילביץ, מנהל הקמפיין, לא שולב במערך היועצים הקבוע של ביבי נתניהו, כהוכחה שהטכנולוגיה לאחר הבחירות נחשבת בליכוד פחות. לא רק זאת, אלא גם תקציב מינימלי לתחזוקה נאותה של הקשר עם הפעילים והבוחרים במאגר לא הוקצה וכנראה בפעם הבאה שהם ישמעו מהליכוד זה יהיה בבחירות הבאות.

מה קרה למידע הרב עלינו? איפה הוא נשמר? לדברי סני סנילביץ – המידע עדיין אצל הליכוד. מי משתמש בו? אף אחד כרגע "לצערו". ייתכן והבעיה היא במודעות של הנבחרים שלנו לגבי המשמעות של הפרטיות שלנו. אם אתרגם את הדברים הללו – הליכוד כרגע מחזיק המון נתונים עלי, שאיני יודעת מה הם, ואיני יודעת למי יש גישה אליהם או איזה שימוש יעשה בהם. ומי שומר עלינו מפניהם? מיותר לדבר על אסטרטגיית על בה המפלגה מחליטה בצורה מסודרת מה עושים עם המידע עלינו.

הנה הצעה אחת– אם אכן כמפלגה החלטתם להצטרף לעולם המקוון וגיליתם את כוחו המדהים (אגב אובמה גייס 670 מיליון דולר ורובם היו דרך רשת האינטרנט), דעו כי הבוחרים ומשתמשי האינטרנט אינם פתיים. אם אכן ביקשתם מהפוליטיקאים שלכם להיות שם בכל רגע ובאופן ישיר, אתם לא יכולים להפסיק את זה יום אחרי הבחירות. שכן בפעם הבאה אף אחד לא יאמין. ללא האמון יהיה קשה להחיות את התהליך הויראלי של תמיכה במפלגה. אף אחד לא אוהב להיות פריאר או להחשב כמנוצל. שוב ראו למשל את האתר של אובמה אותו הוא מתחזק באופן שוטף כמו גם הגישה אותה הנהיג לגבי של פתיחות ושקיפות  (לדוגמא ראו את http://data.gov או את http://regulations.gov ). זה לא רק מתק שפתיים זו גם עשיה. וזה חסר בפוליטיקה הישראלית. הייתי רוצה לראות את הפוליטיקה מודעת יותר לפרטיותם של הבוחרים, מחזרת אחרי האזרחים לא רק כשצריך אותם אלא כתהליך קבוע של דיאלוג בין הצדדים, בו באמת מקשיבים לעם.

תהליך אמיתי באינטרנט הוא דו סטרי. פוליטיקאים שמבקשים תמיכה באינטרנט מתחייבים להיות שם גם לאחר הבחירות ולקיים דיאלוג עם הציבור בנושאים הקשורים למילוי תפקידם. למשל, אילו ביבי היה מעלה לדיון את נושא מע"מ על פירות וירקות באינטרנט היה מגיע כבר בתחילת הדרך למסקנה שהגיע בסופה, שהנושא מעורר כעסים רבים. דוגמא אחרת, בימים אלה, הוא יוזם רפורמה במנהל מקרקעי ישראל מתוך כוונה להיטיב עם האזרחים. מדוע אינו משתמש באינטרנט על סוגיו השונים (בלוגים, פורומים, טויטר, פייסבוק וכד') על מנת לערב את הציבור ברפורמה, להעביר לו מידע מדוייק יותר על היקפה ולאפשר יוזמות ציבוריות לתיקונים.

ולנבחרנו (ביבי, ציפי ואהוד) הנה הצעה – המתחיל מלאכה, אומרים לו סיים אותה. הארבע שנים, לכל היותר, בממשלה יגמרו מהר מאוד, ואז תגלו ששוב אתם צריכים את כוח הבוחרים. אלא שהפעם הבוחר לא יהיה שם באותה צורה כמו קודם.

ההשתתפות שלי כנציגה פורמלית במפגש השנתי ה-12 של מועצת המדע והטכנולוגיה לפיתוח של האו"ם העניקה לי את ההזדמנות לחשוב על התהליך של קביעת מדיניות בהקשר הטכנולוגי ברמה הבינלאומית.

לא יכולתי שלא לשים לב למכשולים העיקריים שמלווים תהליך שכזה (ואני מניחה שהדברים נכונים גם לתחומים אחרים מטכנולוגיה). הנה כמה מהם:

1. בעלי עניין רבים עם אינטרסים מגוונים (כן, אנחנו יכולים לקרוא לילד בשמו, זוהי פוליטיקה!). במועצה הזו ישנן 43 מדינות חברות שהן חברות פומליות עם זכויות הצבעה. מובן מאליו שלכל מדינה יש אינטרסים שונים. דווקא מעניין עבורי היה לראות כיצד בעלי עניין שאינם מדינות אלא ארגונים (לדוג' חברות, מוסדות ללא כוונת רווח, ארגונים המייצגים את החברה האזרחית וכדומה) משחקים תפקיד כה קריטי בתהליך הזה. לא באופן פורמלי כמובן. בדיונים ניתנה להם האפשרות להביע את דעתם והם גם השתתפו באופן פעיל בפאנלים ובהרצאות המפתח. למען האמת, האיש החזק בתהליך שהיה מסוגל להביא לשינוי החלטות מאחורי הקלעים לא היה נציג מדינה באופן פורמלי. בנוסף לכך יש הבדל ברור לעין באינטרסים בין נציגים שהם פוליטיקאים ונבחרים, לבין מומחים/מדענים שהם מתמנים לצורך השתתפות בארועים מסוג זה.

2. אי-המשכיות של בעלי ענין ככל שזמן עובר -  משפט המחץ שנאמר יותר מפעם אחת ע"י נציגים שליוו את התהליך מתחילתו היה 'הנושא לא תואם את הסכמות העבר'. אגב, לא היו נציגים רבים כאלה שליוו את התהליך מימיו הראשונים - אחד או שניים. רוב המשתתפים השתתפו בכמה ארועים מסוג זה, אך לבטח לא היו בכולם מתחילת התהליך. קשה להתווכח עם קביעות וארגומנטים מהסוג הזה כשהם מועלים. לעיתים אותם שומרי-סף מועטים מסיבות שעימהם לא תמיד מזכירים למשתתפים את הסכמי העבר, מה שגורם לכך שמושגים רבים נפתחים מחדש לדיון למרות שכבר דנו בהם.

3. הכוח של הפקידים בעיצוב ההחלטות הוא בעיקר מעצם העובדה שהם קובעים את הגבולות והמסגרת לדיון ולשיח. לא נשאר כמעט מקום לנציגים הפורמליים (למדינות) להעלות נושאים חשובים על סדר היום. לכן לרוב הם מתרכזים בלהתעמת לגבי מילים פה ושם ולעיתים אפילו אותיות (ראה את סיפור ה's' בהמשך). אני לא ממציאה פה את הגלגל, הרי מקס וובר דיבר על כוחה של הבירוקרטיה והפקידות לפני 150 שנה. (ראו את כוחם של 'נערי האוצר' בארץ). הפקידות נשארת  במקומה הרבה יותר זמן מהמשתתפים הפורמליים של ועידות מסוג זה, אשר מתחלפים לרוב אחרי כל ארוע מסוג זה. הזמן שמשחק לטובת הפקידים מאפשר להם להשפיע יותר על תהליכים.

4. תהליכים מקביליים רבים - המכשולים לעיצוב מדיניות לא נוצרים רק מבעלי עניין רבים אלא גם ממספר רב של תהליכים מקביליים. הנושא של חברת המידע נדון בפורומים שונים לדוגמא - קבוצת המשימה של האו"ם, ועידת הפסגה של חברת המידע I וגם II, קבוצת משימה הארגון המדינות המתועשות ה-G8, ופגישות רבות. מה שמושג במקום אחד לא תופס בשני ולהיפך. בלבול זה שם המשחק במקום בו השחקנים מתחלפים כמו גם הפורומים והפלטפורמות לדיון.

5. בעלי ענין 'מזוייפים' - משתתפים מסויימים הם משתתפי צללים. אני מתכוונת לכך שהם אינם מופיעים לאורך הדיונים אלא רק ביום האחרון כאשר יש דנים בטיוטת מסמך ההחלטה לקראת הצבעה או הסכמה בקונצנזוס. לדוגמא נציג מדינה חשובה וגדולה (השם שמור עם המערכת על מנת לא להביא לתקרית דיפלומטית) הופיע רק ביומיים האחרונים לועידה והוא התייצב שם לא כדי לדון באמת ולהגיע להסכמה, אלא להבטיח שהוא יכול לומר 'לא' לנושאים מסויימים ולוודא שהם יפלו מסדר היום העתידי בועידות הבאות.

6. נתונים לא מדוייקים ולא עדכניים - נתונים זה דבר אחד שלא חסר בתהליך מסוג זה. לכולם יש נתונים מסוגים שונים ונשמעות הצהרות כגון 'מצאנו כי תקשורת אלחוטית היא הפתרון לפער דיגיטלי', או 'מרכזי גישה למחשבים נכחדים מן העולם' או 'המדינות הבלתי מפותחות מהוות 1% מהמשתמשים בעולם'. אגב לקביעה הראשונה ולשניה איני מסכימה אבל זה לא לב העניין כאן. כאשר לא כולם מומחים (ראה סעיף 1) מאוד קל להשפיע דרך המספרים ולהסיט את הדיון.

7. מיקוד הנושא הוא אתגר גדול - הנושא של חברת המידע הוא נושא רחב ביותר וחלקנו ודאי תוהים מי קובע במה מתמקדים - האם זה יהיה הפעם הפס הרחב? או אולי הטכנולוגיה האלחוטית? שיתופי פעולה? או אולי דברים אחרים. בעוד שארועים חיצוניים או תהליכי עבר מהווים חלק מהתשובה היכן לרכז את תשומת הלב, פעמים רבות התשובה נמצאת בסעיף 3 - הפקידות. כלומר בפקידות, לדוגמא מזכירות הועדה שמחליטה על מסגרת הנושאים. פיטר בכרך כתב כבר בשנות ה-70 על הנושא של הכוח של קביעת סדר היום בקביעת מדיניות.

8. פרשנות בעייתית של הנתונים - זה יכול להשמע ככפל לשון מכיוון שכשאומרים את המילה פרשנות ניתן להניח מיד כי מתווסף לכך 'טעם' של בעייתיות, שכן זה נדיר לראות מצב שבו כל האנשים יסכימו על פרשנות מסויימת. הנה שתי הצהרות שכאלה לדוגמא - 'גישה היא לא נושא חשוב כשאנו מדברים על עוני'  או 'חשוב שתהיה התערבות גוברת של הרגולטור בנושאי טכנולוגיה וחברה'. דיון בפרשנויות ללא הבנה של הנתונים מאחורי הפרשנויות לבטח לא עוזר להשיג החלטות.

9. ממנדט לפעולה - המילה MDG (Millennium Development Goals) שזה קיצור של מטרות המילניום לפיתוח נשמעה בחדר במהלך הדיונים לפחות כמאה פעמים. תהיתי כמה אנשים יודעים מה זה MDG ? איזו השפעה אמיתי יש לזה על החיים היומיומיים שלך, שלי ושל חברות אחרות מסביבנו? ומה זה אומר שנותרו רק 6 שנים להשיג את המטרות הללו? לרגע אפילו דימיינתי מעין קללה שנופלת על היקום ברגע שאנו נגיע ליום הדין בעוד שש שנים מבלי להשיג את מטרות המילניום. לכמה מתוך כל מסמכי המדיניות הללו יש השפעות מוחשיות? אני לא הייתי רוצה להשמע יותר מדי פסימסטית פה עם התשובה שלי.

10. שינוי לוקח זמן - גלגלי הזמן משיג באיחור את מקבלי ההחלטות בפורומים מסוג זה. דיונים זה דבר חשוב, אבל יש לקחת בחשבון שחלקם נידונו כבר לעומק או נפתרו ע"י האקדמיה והתעשיה. וההיזון ההדדי בין הסקטורים של מקבלי ההחלטות הבינל"א לאחרים הוא נדיר לצערי הרב.

11.  השגת קונצנזוס לעומת הצבעה של רוב מול מיעוט - לבסוף, חלק מההחלטות מושגים ע"י קונצנזוס ולא באמצעות הצבעה. זה נשמע נהדר, אלא שיש מקרים בהם יש 'אדם-ווטו', אדם שכל תפקידו הוא לומר לא בכל מצב ועניין ולנצל את הידיעה שזה אשרור בקונצנזוס (ראה סעיף 5). בנוסף לכך, כאשר יש פערים רבים בין בעלי הענין, קונצנזוס הוא לא תמיד אפיק הפעולה הרצוי.

הייתי רוצה להדגים חלק מהמכשולים בקביעת מדיניות בסיפור הבא שהתרחש כתוצאה מבקשה שלי בועידה להוסיף 's' להחלטה הסופית. כן, אנחנו מדברים רק על תוספת של אות אחת, 's'. ביקשתי להחליף את כל המינוחים בהחלטה מפער דיגיטלי (digital divide) לפערים דיגיטליים (digital divides). למינוח עם ה 's' יש משמעות אחרת. באקדמיה שנים מתווכחים על המינוח של פער דיגיטלי שרומז לפער אחד דיכוטומי בין כאלה שיש להם גישה לטכנולוגיה וכאלה שאין להם, לעומת אלה שמעדיפים להתייחס למושג השני digital divides שמשקף רצף על צירים שונים של פערים שונים. הנה מאמר שנותן רקע על הנושא. כמובן שמדינות רבות התנגדו לרעיון שהעלתי עם טיעונים שונים - הנה ארבעה טיעונים לדוגמא. האחד אומר - 'רק לאחרונה בועידת הפסגה של חברת המידע ב-2003 הכרנו בפער בין מגדרים כחלק מפער דיגיטלי, אז איך ניתן לדבר על משמעויות נוספות לפער דיגיטלי?'. המענה לטיעון שכזה הוא שאם אחד טועה אין צורך שכולם יהיו מחוייבים להמשיך בטעות רק בגלל שכך התרגלו כולם מהעבר. פייר בורדיה קורה לזה הרגל (habitus). אדם אחר אמר 'המינוח של פערים דיגיטלים (עם 's'( משקף רק פער בינלאומי. כמובן שזו הייתה פרשנות רעה לנתונים שהיו לפניהם. אדם שלישי אמר רק 'לא' וזה היה מכיוון שהבקשה נעשתה ע"י מדינה שמסוכסכת פוליטית עם המדינה אותה הוא/היא מייצגים. אדם רביעי התנגד לרעיון כי במפגשים הקודמים הסכימו על המינוח 'פער דיגיטלי' כל בעלי העניין  ועל כן עליהם להצמד למה שהסכימו לו בעבר. ולבסוף היו"ר ניסה להשיג פשרה ואמר 'לא' ל- 's'  בהחלטה זו, אבל שהם כן ישקלו בחיוב להוסיף את זה בהחלטות העתידיות (זכרו את סעיף 10 ו-11 למעלה - שינוי לוקח זמן ומחירו של קונצנזוס). סיפור ה- 's' הוא סיפור קטן המייצג את המכשולים שעומדים בדרך ליצירת שינוי אמיתי במסמכי מדיניות.

אסיים פוסט זה בכך שאומר שאולי הגיע הזמן לעבור ובמקום לדבר על 'חברת מידע' נדבר על 'עידן התבונה (wisdom)' שבו יעשו חברות שמוש נבון במידע לפי הצרכים של פרטים וקהילות ולא לפי הצרכים ופוליטיקאים ופקידים של מדינות .

אתחיל מהסוף - היום הראשון לדיונים במועצת המדע והטכנולוגיה באו"ם עבר על כוחותינו בשלום.

את הבוקר הראשון העברתי בלוויתה של רונית לנגר-זיו מהמשלחת הקבועה של משרד החוץ בג'נבה. לקראת ישיבת המליאה הראשונה העולם היה מלא מפה לפה.הדבר הראשון לו שמתי לב היה העובדה שהיו המון חליפות ועניבות, ובמילים אחדות, מספר הנשים באולם היה מועט ביותר (אני מעריכה כ-5%). את ישיבת הפתיחה פתחו המארגנים מטעם האו"ם ומטעם ה-ITU (איגוד הטלוקומיניקציה הבינלאומי). דר' סופאצ'י פניטצ'פקדי, המזכיר הכללי של אונקדט, הזהיר כי מאז 2002 הפער בין המדינות המפותחות למתפתחות גדל מבחינת הגישה לפס רחב. לא ידעתי מהיכן הוא לקח את הנתונים הללו, שכן באקדמיה אנו מדווחים דווקא מגמה הפוכה לגבי הפס הרחב וההנחה היא שככל שהזמן עובר והחדירה של האינטרנט לבתי-אב במדינות המתפתחות גדלה כך כמובן יגדל שיעור הצריכה של פס-רחב. ומכיוון ששעור החדירה של אינטרנט במדינות המפותחות כבר דיי רווי ואם נוסיף לכך שהמחיר של פס רחב יורד יחסית להכנסה לנפש, הרי שהפער יצטמצם בין המדינות המפותחות למתפתחות. אולם הבנתי את המטרה הפוליטית של הצהרה מעין זו של פניטצ'פקדי והיא לנסות להביא להתגייסות ולהתחייבות יותר גדולים כלפי המדינות המתפתחות. בהמשך הישיבה הגיעה ההצהרה השניה שהייתה אמורה לזעזע את הסיפים שטענה שגישה לטכנולוגיות מידע אינה מספיקה כדי להבטיח חברת מידע.ותהיתי היכן נעלמו 20 שנה של מחקר אקדמי? זוהי הנחה בסיסית במדעי החברה והמידע כבר שנים ובזמנו גם כתבתי על כך מדוע מקבלי החלטות נוטים להתמקד בנושאים הללו.

בשלב זה עלה לדיון טאלאל אבו-גזאלה, סגן הנשיא ב- ITU ואיש מפתח בכל התהליכים הללו שמתרחשים במועצה. הפאנל הזה דרש את הזעזוע ואת הנאום פרובוקטיבי אותו נאם אבו-גזאלה. הוא אמר יש לנו שני עולמות, ומרוץ מתמיד בין אריות לאיילות. אנו צריכים להודות כי נכשלנו בלהשיג את מטרות הפיתוח של המילניום. אין טעם לבנות פתרונות לפרקים - יש צורך לבנות שתי פרדיגמות שונות לכל עולם. פיתוח טכנולוגיות הוא תנאי מקדים של טכנולוגיות עבור פיתוח. כמו כן הוא טען - הפיתרון הוא לא להמנע מפרוטקציוניזם, אלא לשלב ולאזן ליברליזציה ופרוטקציוניזם. אבו-גזאלה חתם במשפט של צ'רצ'יל - אידיוטים לעיתים צודקים. הנאום השלם נמצא כאן.

את הפאנל חתמה המנהלת של האיגוד לתקשורת מתקדמת שטענה שהשעון האחרון מתקתק - בישיבת המועצה למדע ולטכנולוגיה באו"ם. עם הצהרה כזו,  האוזניים ישר מזדקפות.היא טענה כי יש עוד 6 שנים להשיג את מטרות המליניום לפיתוח - Millenium Development Goals של האו"ם וכרגע המצב חמור שכן אנחנו לא נמצאים בדרך המלך לקראת הכיוון הזה. זה השתלב יפה עם הקריאה של איש המשלחת המצרי שהוא גם מנחה מטעם ה- ITU (איגוד הטלקומוניקציה העולמי) את השיחות לגבי השליטה בגוף האחראי על שמות המתחם באינטרנט. הוא טען כי מאד 2005 בעצם כמעט ולא היה דיון עוקב WSIS שהוא באמת בעל שיניים ובעצם רמז שהנוכחים שנמצאים בחדר לא היו מעורבים ברוב התהליכים עליהם הם הולכים לדבר במועצה.

נקודת השיא המשעשעת ביום הראשון לדיונים היה הנציג הפיליפיני שהתחיל להסביר על יוזמות שונות בפיליפינים לצמצום הפער הדיגיטלי מכל הבחינות. אחד הנוכחים שאל אותו האם יוזמות אלו גם פותרות את שאלת המגדר בכל הקשור לפער דיגיטלי. הנציג הפיליפיני ההמום בהה לרגע, וענה "אין זו בעיה בפיליפינים". כמעט הזכיר לי לרגע את ההצהרה של אחמינג'אד שאין הומואים באיראן ולכן אין בעיה של הומואים באיראן.

בשלב זה הצטרף אלי לדיונים איציק בן-ישראל מלווה באיש משרד החוץ רוני אדם, ציר במשלחת ישראל לאו"ם בג'נבה. (אגב קרויוז - איציק שביקר קודם ב- CERN גילה בביקור ש-60% מהחומרה ב- CERN הם פיתוח ישראלי).

לסיכום - כל הנוכחים לאורך כל היום התלוננו שהמצב לא טוב ושאנחנו נפספס את תאריך היעד של מטרות המילניום לפיתוח. אם השעון אכן מתקתק, למה כולם כל כך מתמהמהים בדברים הפחות קריטיים בישיבות הללו?