העובדה שהפוליטיקה משחקת תפקיד מאוד גדול בכל העניין, כנראה לא תסעיר רבים. אך גם לאדם כמוני, שפחות מעורה בנבכי הדיל המתקרב,ברור כי המהלך של אי פרסום רשימת השופטים המועמדים לעליון הינו בניגוד לחוקֿ. עולה ממנו ריח באושים של דיל מסריח שנרקם בחדרי חדרים ויוגש לציבור על ידי הוועדה בליווי אמירה כוזבת כאילו הוועדה מינתה לבית המשפט העליון את המועמדים הטובים ביותר מבין משפטני ישראל. מעבר לפגמים הערכיים החוקיים בתהליך המנוי, מקוממת במיוחד ההפרה של חובת השקיפות כלפי הציבור, והפגיעה הבוטה בעקרונות שיתוף הציבור ובאיכות המנהל התקין.

לפי אחד הכללים המחייבים את הוועדה לבחירת שופטים, הוועדה אמורה לפרסם את רשימת המועמדים לבתי המשפט בערכאות השונות  30 ימים לפני הדיון בוועדת המינויים לבחירת שופטים. הרעיון מאחורי הכלל הזה הוא  לאפשר שקיפות וביקורת ציבורית, והתוצאה המעשית של יישום העקרון מאפשרת לציבור הרחב להביע בפני הוועדה התנגדות למינוי מועמדים מסויימים.  קצת היסטוריה – עד 1997 הליך מינוי השופטים התקיים ללא פרסום מוקדם, המינויים נסגרו בחדרי חדרים, ולציבור נודע מי המועמדים רק לאחר קבלת ההחלטה. זה השתנה כאמור לעיל רק ב 1997 בעקבות החלטת בג"צ. חשיבות הפרסום המוקדם אינה בפורמליות הפרוצדורלית, אלא במהות השקיפות והבקרה הציבורית. הפרסום המוקדם מסייע לוועדה בתהליך סינון המעומדים על ידי בירור התנגדויות מהציבור למועמדים שדבק בהם רבב לדעתם של המתלוננים. ברוח דברי השופט לואי ברנדיס שאמר "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר".

בעוד כשבועיים, ב-20.11.11 אמורה להתקיים ישיבה שבה אמורים להתמנות שלושה שופטים לבית המשפט העליון. בניגוד לכללים הוועדה לא פרסמה רשימה של המועמדים עליהם היא תדון, ומתעוררת השאלה  מיהם המועמדים שמתוכם אמורה הוועדה למנות שלושה לכהונת שופטים בבית המשפט העליון?

דורית בייניש ויעקב נאמן. מקור תמונה: הארץ, צילום: רון אלון

למעטים שטרחו להשקיע מאמצים לא קלים ולבקש תשובה לשאלה הזו נמסר כי עליהם לפנות לשישה פרסומים שונים אשר פורסמו בעבר בין 2007 ל-2009 ולדלות מתוך הפרסומים את שמות המועמדים. המלאכה אינה קלה. היא קשה במיוחד לאדם מן הישוב שאינו בקי ברזי עולם המשפט הישראלי. הקושי נובע בין השאר מהעובדה שהפרסומים אינם עדכניים. כך למשל, השופטים יצחק עמית, עוזי פוגלמן וניל הנדל, מופיעים ברשימות, למרות שהם  מונו לפני שנתיים לבית המשפט העליון. ברשימות גם מופיעים שופטים שפרשו ואינם רלוונטיים עוד לדיון, כמו שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יהונתן עדיאל. בנוסף לכך, במקבץ הרשימות, מופיעים שלושה שופטים שכיהנו במינוי בפועל בבית המשפט העליון אך לא מונו לכהונת קבע, ובמקום זאת מונו לנשיאי בתי המשפט המחוזיים (תל אביב, באר שבע ונצרת).  תוך הבנה שמועמדותם תוסר מהעליון  תמורת מינויים לנשיאים במחוזי.

קשה להשתחרר מהרושם שצורת הפרסום הזו אינה עונה על החובה הבסיסית של השקיפות ובאה לסייע למי שמעוניין בהסתרת מידע ולא בחשיפתו. חובת השקיפות אינה מסתיימת בפרסום המידע, אלא בפרסומו בצורה נגישה וקלה להבנה ולניתוח על ידי הציבור. הטכנולוגיה כיום מאפשרת פרסום שכזה באמצעים פשוטים, זולים ויעילים. ההמנעות מפרסום נאות מטילה ספק במניעי המפרסמים.

חמישה ימים לאחר בחירת שלושת שופטי העליון אמורים חברי הוועדה למנוי שופטים לבצע שורה של מינויים בבתי המשפט המחוזי והשלום. אם רוצים לראות את ההבדל בין פרסום לקוי לפרסום נאות, כדאי לבחון את הרשימה שפרסמה הוועדה למינוי שופטים לגבי המועמדים לכהונה בבתי המשפט השלום והמחוזי.  רשימה זו פורסמה כדין 30 יום קודם לישיבה, לא רק ברשומות אלא גם באתר דוברת בתי המשפט, כך שהמידע נגיש לכלל הציבור. נשאלת השאלה אם כך, מדוע בחרה הועדה להנגיש את השמות של המועמדים לערכאות הנמוכות ודואגת להסתיר היטב את שמות המועמדים לבית המשפט העליון?

ברור לעין שהשפעת המחאה החברתית מהקיץ עוד לא חלחלה לוועדת המינויים. תרגילים מסריחים שבלענו בעבר בחוסר רצון אבל בהשלמה, הם כיום עילה למחאה קולנית. הם לא רק מוקצים מחמת מיאוס, אלא בלתי מקובלים נורמטיבית בחברה דמוקרטית תקינה. ועדת טרכטנברג, לדוגמא,  הדגישה את השקיפות, שכן הבינה את החשיבות של השיח הציבורי. קל וחומר, במינוי שלושה שופטי בית משפט עליון לעליון,המהווים כחמישית מהרכב בית המשפט העליון. מדובר בהליך משמעותי, בעל השפעה על מרקם החיים בישראל שחייב להיות מאופיין בשקיפות ובשיח ציבורי. הציבור יכול להאיר היבטים שונים הקשורים בתהליך המינוי כבר בשלבים מוקדמים, כך למשל עשויה להתפתח מחאה ציבורית לגבי כך שרשימת המועמדים אינה משקפת את הרכב הציבור הישראלי, כפי שקבעה בעבר ועדה בראשות השופט זמיר.

במקרה הספציפי שלנו, פרסום מוקדם היה עשוי לאפשר דיון ציבורי לגבי העדרות נשים מהרשימה. מ"רשימת המועמדים" (מליקוט של ששת הרשומות) הגענו למספר הבא: 19 מועמדים ומתוכם שתי נשים בלבד. עיוות נוסף הוא העדרם של שופטים שמסוגלים בנוסף לכישוריהם המקצועיים גם לשקף קבוצות אחרות כגון מזרחים, חרדים, ערבים וכד'.לדוגמא, חמשת המינויים האחרונים לבית המשפט העליון היו של גברים (אני אפילו אעיז ואומר, גברים אשכנזים: השופטים דנציגר, מלצר, פוגלמן, עמית והנדל). חמשת שופטים אלו החליפו גם שופטות שפרשו. עניין זה מחייב דיון, אלא שבהעדר רשימה מסודרת יש קושי לבחון זאת. חיים קלים לחברי הוועדה, וחיים טובים פחות לכלל אזרחי ישראל.

הגיע הזמן שוועדות ציבוריות תהיינה שקיפות לציבור. אנו דורשים להציג את רשימת שמות המועמדים המלאה. ברור לכולם כי הסתרת רשימה ואי פרסומה לפי החוק נועד אך ורק על מנת להכשיר את הדיל, שגם מסריח וגם לא חוקי. פרסום נאות לתקופה של 30 ימים כדין יאלץ את שר המשפטים לדחות את הישיבה של הועדה לבחירת שופטים ואולי גם פיצוץ הדיל אותו הוא רוצה להעביר... בשקט בשקט, הרחק מעינו הפקוחה של הציבור.

[פורסם בגרסא קצרה יותר ב-Ynet בתאריך ה-10 לנובמבר, 2011]

באירוע מרגש בתל־אביב המיוזעת, כמו גם ביישובים אחרים ברחבי הארץ, נפרסו במוצ"ש כ־950 שולחנות עגולים עם 9,500 אנשים, במטרה ליצור צינור השתתפות ושיח של הציבור. לא מדובר במסות אליהן הורגלנו בשבועות האחרונים, של 400 אלף איש הצועקים "העם רוצה צדק חברתי", אולם להביא כמות כזו של אנשים לשבת ולדבר זה עם זה הוא דבר שכמעט ולא נעשה באף מקום בעולם, ברמה ארצית. שיח של הציבור עם עצמו, ואולי בהמשך — למרות שעדיין לא ברור איך — שיח עם הממסד.

ישבתי במשך שלוש שעות תמימות לדיון סביב שולחן עם תשעה אנשים זרים לי, בניסיון להגדיר במילים מה צריך לשנות וכיצד צריך לשנות. בחורה שמשרתת בצבא, איש חינוך משדה־בוקר, פסיכולוגית מירושלים, עו"ד מן המרכז ומהגר לשעבר. בקונטקסט הישראלי הרגיל, התמונה של אנשים מקשיבים, מתדיינים בשקט, בהתלהבות ובמעורבות, היא מאורע חריג, שקשה לתאר את ייחודיותו במילים.

ועכשיו, אחרי דברי ההלל הללו, הגיע הזמן להסיר את המשקפיים הוורודים לרגע ולהסתכל קדימה. היוזמה של אלף השולחנות העגולים לא הניחה הצעות מדיניות קונקרטיות על השולחן, אלא היוותה יותר אפיק להוצאת קיטור של הציבור. הייתה השתתפות, אולם לא היה שיח אמיתי. המשתתפים התבקשו שלא לחוות דעה על הצעות האחר, אלא יותר להתמקד בהוספת יוזמות וחומרים חדשים. במילים אחרות, מהות הדיון הייתה הגברת המעורבות ואיסוף מידע ופחות דיון מהותי על הצעות. התחושה מהשולחנות השונים היא, כי עוד לא נוצרה הבשלות לעבור משלב השיח לשלב המעשים.

הצלחה תהיה אם נבנה מכניזם קבוע בתהליכי קבלת ההחלטות, המשלב את קולו של הציבור, שלא רק מקבל את המידע השקוף שמגיע לו, אלא גם מצליח להבין את משמעויותיו, משמיע אותן – ונשמע

השאלה האמיתית אינה זו שמסתובבת בתקשורת בשבועות האחרונים — האם תהיה המשכיות לכל פעולות המחאה החברתית, או האם ישכיל הציבור לתרגם את הדרישות הרבות לשינוי ולחלוקת משאבים המייצגת סדר יום שונה. השאלה האמיתית נמצאת במקום אחר לחלוטין. כן, המחאה חשובה והדרישה לדיור בר־השגה צודקת. אולם מחר, סדר היום הפוליטי והחברתי ישתנה, ותהיינה דרישות חברתיות אחרות צודקות. ומה אז? האם גם אז ננסה להוציא את הציבור לרחוב? האם כל שבוע נקיים עצרות והפגנות המוניות? הרי ברור לכולנו שדבר שכזה אינו בר־קיימא.

מוזיאון תל-אביב, 10.9.11, אירוע 1000 שולחנות עגולים (צולם ע"י: דן חיימוביץ)

על כן, הצלחה תהיה אם נבנה מכניזם קבוע בתהליכי קבלת ההחלטות, המשלב את קולו של הציבור. ציבור, שלא רק מקבל את המידע השקוף שמגיע לו, אלא גם מצליח להבין את משמעויותיו, מנתח אותו, מגיע למסקנות, משמיע את קולו, ולא רק משמיע אלא גם נשמע על־ידי מקבלי ההחלטות, ומשתלב בצורה מסודרת בהליכי קבלת ההחלטות ברמות השונות.

 כמובן שיש קשיים — התהליך לא יכול להיות טכנולוגי לחלוטין ודורש מעורבות גבוהה של יד אדם עורכת, ובמילים אחרות — שומרי סף, אשר ירכזו וימירו את שיח ההמון לדרישות ולצרכים. יש לומר בגלוי, כי בהגדרה, תהליך ההשתתפות הציבורית אינו שוויוני ומכיל, ובכל אופן הוא עדיף על גבי החלטות ציבוריות המתקבלות בחשאי על־ידי גופים מצומצמים המשקפים ידע מצומצם, ולעיתים גם אינטרסים צרים הנוגדים את האינטרס הציבורי.

בשלב זה, ישראל אינה נמצאת שם. ועל כן, הצלחה אמיתית היא שינוי אמיתי בתהליכי קבלת ההחלטות בממסד הפוליטי, המערב את הציבור בצורה שוטפת. מי ייתן וערבים נפלאים של אלפי אנשים העוסקים בליבון בעיות ציבוריות יהפכו לתופעה שבשגרה בדמוקרטיה הישראלית.

[פורסם בידיעות אחרונות בתאריך ה-13 לספטמבר, 2011]

]]> http://ekarine.org/heb/2011/09/town-hall-meetings/feed/ 1 http://ekarine.org/heb/2011/03/pm-letter/ http://ekarine.org/heb/2011/03/pm-letter/#comments Mon, 14 Mar 2011 04:03:24 +0000 ‫קרין נהון‬ http://ekarine.org/heb/?p=400

ניתן להוריד את המכתב כקובץ pdf.

14 במרץ, 2011

לכבוד
חה"כ בנימין נתניהו, ראש הממשלה
משרד רוה"מ
ירושלים

אדוני ראש הממשלה,

הנידון: יישום שלא כדין של חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי

בחודש נובמבר 2009, בעקבות ויכוח ציבורי נוקב סביב "חוק המאגר הביומטרי", הסמכת את מזכיר הממשלה, עו"ד צבי האוזר, לבוא במו"מ עם הגורמים הרלוונטיים ולהגיע לפשרה בכל הקשור לחוק. בעקבות זאת גיבש צוות האוזר הסדר, שלפיו החוק יוחל בהדרגה, וכי תערך תקופת מבחן (פיילוט) של שנתיים. קיומו של הפיילוט הוא יסוד מרכזי בחוק, שכן הוא בא לבחון את אופן יישום הוראות החוק ו"את נחיצות קיומו של מאגר ביומטרי ומטרותיו, את המידע שיש לשמור במאגר ואת אופן השימוש בו" (ראה סעיף 41 לחוק).

בימים האחרונים לאחר דיונים פנימיים סוערים, שהתקיימו הרחק מעין הציבור, הודיע משרד הפנים כי בכוונתו להתחיל בביצוע הפיילוט "הביומטרי". אנו מבקשים להתריע בפניך כי הגורמים הרלבנטיים שמובילים את המהלך פועלים בניגוד לפשרה שיזמת על מנת לקדם אינטרסים המנוגדים לתכליתו של חוק המאגר הביומטרי תוך פגיעה קשה ובלתי מידתית בזכויות יסוד ובמשטר הדמוקרטי במדינת ישראל.

מיד לאחר שגובשה הפשרה חל בה כרסום חמור. הוכנסו בה שינויים שנועדו לאלץ את תושבי ישראל להשתתף בפיילוט הביומטרי, למרות שההסכם דיבר על השתתפות על בסיס וולנטרי. למרות זאת, חברי כנסת שהתנגדו לחוק הצביעו בעדה, על יסוד ההנחה שבתקופת המבחן ניתן יהיה לעמוד על יתרונותיו וסכנותיו של המאגר הביומטרי.

ואכן, פיילוט ראוי הוא תנאי להבטחת העקרונות שעמדו ביסוד ההסדר שגיבש צוות האוזר. בלעדיו לא ניתן יהיה לדעת האם וכיצד ראוי להקים מאגר ביומטרי, ולבחון את האיזון הראוי בין יתרונותיו הנטענים אל מול סכנותיו, העלויות העצומות שכרוכות בו, ומעל הכל - את הפגיעה הבלתי הפיכה בפרטיות האזרחים. אנגליה והולנד, למשל, שהיו בשנים האחרונות נושאות הדגל בקידום יוזמות דומות, הודיעו לאחרונה על ביטול תכניות המאגר הביומטרי, בין היתר בשל כישלון תכניות הפיילוט בנושא בארצן.

דומה שחשש מפני כישלון דומה בישראל, הביא את הגורמים הממונים על ביצוע הפיילוט לתכננו בקווים גסים ורשלניים ובאופן שלא ניתן יהיה להפיק מיישומו לקחים ומסקנות. התכנית שמשרד הפנים מתכוון להפעיל אינה מגדירה את יעדי הפיילוט, חסרה תנאים לתקפות הפנימית והחיצונית של תוצאותיו, ואין בה שיטות מדידה ומדדים להצלחה ולכישלון. הפיילוט המתוכנן אינו מהווה מבחן של ממש, אינו מסוגל למלא את יעדיו, ועצם הפעלתו בצורה הנוכחית תהווה הפרה של הוראות החוק. לעמדה זו שותפים גם גורמים מקצועיים במשרד המשפטים.

פגם חמור נוסף נוגע למתווה הטכנולוגי של המאגר. במקור, המאגר הביומטרי תוכנן והוצג לציבור ולכנסת כאמצעי להבטחת תעודות זהות ומרשם האוכלוסין. הלכה למעשה, המאגר הביומטרי "נחטף" על ידי המשטרה, והוא עתיד להיבנות בדרך מסוכנת ופוגענית במיוחד, כדי לשרת מטרות זרות לתכלית החקיקה.

דוגמא טובה לכך ניתן לראות בהתייחסות להצעתו של פרופ' עדי שמיר, שאפשרה אגירת הנתונים הביומטריים באופן שיבטיח הגנה טובה יותר על פרטיות האזרחים, מבלי לגרוע כהוא זה מהמטרה שלשמה מוקם המאגר (קיומו של מערך הנפקה אמין ומהימן של מסמכי זיהוי, ומניעת האפשרות שמתחזים יצליחו להוציא לעצמם תעודות זהות ודרכונים מזוייפים). הצעה זו מאפשרת להשיג את מטרת החוק הביומטרי תוך צמצום הפגיעה בזכות החוקתית לפרטיות והפיכתה למידתית יותר, כפי שמתחייב מהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.  פקידים בכירים במשרדי הפנים, המשפטים והאוצר קיבלו בהתלהבות את הצעתו של פרופ' שמיר, והיא אף זכתה לתמיכת הרשות הלאומית לאבטחת מידע בשב"כ. אלא שבסופו של דבר נדחתה ההצעה בעיקר בשל התנגדותם העיקשת של המשטרה והמשרד לביטחון פנים, שחששו שיישומה יקשה על יכולה של המשטרה לעשות שימוש תדיר ושוטף במאגר הביומטרי. במילים אחרות: הפיילוט והמאגר הביומטרי ייבנו בשיטה שסכנותיה ופגיעותיה בזכויות הפרט חמורות יותר, אך ורק כדי שניתן יהיה להעמידם לרשות המשטרה הלכה למעשה.

הפגמים שתיארנו לעיל נובעים בין היתר מכך שתהליך יישום החוק והפיילוט נעשה בחדרי חדרים, הרחק מעינו הפקוחה של הציבור ונבחריו, על מנת להעמידם בפני עובדה מוגמרת, להסתיר מהם את המחלוקת הקשה שנטשה בתוך המנהל הציבורי ולמנוע ביקורת ציבורית עניינית. השקיפות הכרחית ומתחייבת בסוגיה רגישה זו. התקנות הנוגעות למאגר ולפיילוט חייבות להתפרסם ולעמוד להתייעצות ציבורית עוד לפני חתימתן. חובה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה ועם הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שלפיהן חקיקת משנה שיש לה השלכות על זכויות אדם, ראוי שתעשה על סמך התייעצות עם הציבור. בענייננו, אף ניתנו הבטחות מפורשות ברוח זו מצד שר הפנים ופקידים בכירים הנוגעים בדבר. בפועל, לא רק שלא שיתפו את הציבור בתהליך, אלא שההחלטות התקבלו בדיונים חשאיים על מנת לרוקן מתוכן את הדיון הפרלמנטרי שעתיד להתקיים בנושא. נסגרו עסקאות חשאיות בין פקידי הרשות לבין חה"כ שטרית, שכבר הכריע בעניין למרות שהוא עתיד לעמוד בראש ועדה פרלמנטרית מיוחדת שאמורה לדון, לפקח ולאשר את התקנות.

לסיכום, א. מדובר בפיילוט שהוא למראית עין בלבד בניגוד להוראות החוק ולהסדר שגיבש צוות האוזר. ב. המאגר שנועד לצרכי רשות האוכלוסין הרחיב את ייעודו על מנת שהמשטרה תוכל לעשות בו שימוש יומיומי ואינטנסיבי, וזאת במחיר של סיכונים ממשיים לפגיעה חמורה באינטרסים ביטחוניים, ובזכות לפרטיות של אזרחי ישראל, כפי שהרוב המכריע של המומחים מתריע. ג. העדר שקיפות ודיון ציבורי בתהליך והפיכת הדיון הציבורי בממשלה ובכנסת למראית עין ולחסר כל ערך ממשי. לאור זאת, אנו מבקשים לכנס בדחיפות את ועדת השרים לנושא הביומטרי או לחילופין את הצוות שגיבש את הפשרה בראשות עו"ד צבי האוזר על מנת: לבחון את התלונות ולבנות הליך פיקוח וביקורת אמיתיים ומסודרים, לפעול לכך שעיצוב הפיילוט יבוא לדיון ציבורי ויהיה שקוף במטרה לבנות פיילוט אמיתי ולא למראית עין, ושהמאגר כולו יבנה בצורה אשר מצמצמת ככל שניתן את הפגיעה הבלתי-מידתית בזכויות יסוד.

בכבוד רב,

פרופ' קרין נהון, בית הספר למידע, אוניברסיטת וושינגטון

עו"ד אבנר פינצ'וק, האגדה לזכויות האזרח בישראל

העתקים:
חה"כ אלי ישי, שר הפנים
פרופ' יעקב נאמן, שר המשפטים
חה"כ דר' יובל שטייניץ, שר האוצר
חה"כ מיכאל איתן, השר הממונה על שיפור השרות לציבור
חה"כ מאיר שטרית, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת
עו"ד צבי האוזר, מזכיר הממשלה
מר מלכיאל בלס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ)

איגוד האינטרנט העלה את הוידאו של המפגש הראשון של קבוצת העניין בנושא משילות האינטרנט וניהול שמות מתחם. במפגש הראשון הופענו: רימון לוי (נשיא איגוד האינטרנט), עו"ד אביב אילון ואני.

תחילה רימון לוי נתן סקירה של מבנה הגופים הבנל"א הקשורים להסדרה של האינטרנט כגון ISOC, W3C ו- ICANN. הנה הוידאו של ההרצאה שלו:

בהרצאה שלי דיברתי על המתח הגובר בין בעלי העניין השונים ותופעה של הסדרה גוברת בנושא האינטרנט בכל הרמות (רמה מדינתית, בינל"א ועצמית), ובעיקר על ההשלכות של מגמות שכאלה.

עו"ד אביב אילון לעומת זאת התלונן על אזלת היד של המחוקק, ועל חוסר ההסדרה המדינתית שגורמת למצב של חוסר ודאות ולמצב בלתי נסבל.

(הערה אישית - אני מניחה שבפוסט הזה אני אשחה נגד הזרם, שכן עכשו הכי 'פוליטיקלי קורקט' זה לומר שלוקליזציה של שמות מתחם זה דבר טוב. ובכל זאת...).

מה-16 לנובמבר מדינות יכולות לבקש מ-ICANN (האחראית על ניהול שמות המתחם) לרשום את מדינתם בכתב שאינו לטיני במסלול מהיר , ולבקש ליצור לעצמם שמות מתחם מקומיים (IDN - Internationalized Domain Name) בשפה המקומית, דהיינו בעברית.

על פי ההערכות כחצי ממשתמשי האינטרנט כיום אינם דוברים שפות שהן לטיניות. והיתרונות ש-ICANN מנתה לתהליך הזה הוא בעיקר נגישות מקומית לאינטרנט עבור אנשים שלא דוברים אנגלית, ויכולת של חברות לרכוש שמות מתחם רצויים ודומים יותר לשמות בשפת המקום. על פניו נשמע טוב לא?

למרות היתרונות הללו – לדעתי ,החסרונות עולים על היתרונות כאשר מדובר על המצב בארץ .

ראשית, רוב האוכלוסיה בארץ דוברת וכותבת אנגלית, לומדת את השפה כחלק ממערכת החינוך הציבורית (פרט לחינוך החרדי) . אגב לא צריך כאן ידיעה רחבה של האנגלית, אלא רק צורך בלהכיר את השם מתחם, ולדעת לתקתק אותיות אנגליות – למשל www.ynet.co.il. בנוסף לכך, מנועי החיפוש יכולים להגיע לרוב האתרים הללו ללא ידיעת אנגלית כלל.

שנית, ברגע שנבנה מערכת נפרדת לעברית, מצד אחד אולי ננגיש את האינטרנט לאוכלוסיה לא דוברת אנגלית, אולם ברגע שנעשה זאת, אנחנו ניצור אוכלוסיה גדולה הרבה יותר שלא תהיה נגישה לתכנים בעברית.  ואסביר למה אני מתכוונת. כיום אוכלוסיה גם שאינה דוברת עברית יכולה לגשת לחומרים בעברית ולתרגמם בזמן אמת. אם היא לא תוכל להגיע לאתרים באותיות לטיניות, הרבה מהתכנים הלוקליים יהיו חסומים בפניהם. ומבחינתי זהו צעד עוצר נגישות ולא מגביר נגישות.

שלישית, אנו מדינה עם שפות רבות וקהילות שונות רבות. ברגע שתתאפשר לוקליזציה של שם המתחם, הרי שקהילות שונות עלולות לרצות את שם המתחם שלהן בשפת האם שלהן – לדוגמא רוסית, ערבית, אמהרית. ואז יווצר מצב של פרגמנטציה של תכנים – במצב זה, כל קהילה תתקשר לוקלית עם הקהילה שלה, ותהפוך את עצמה ללא נגישה כלפי קהילות אחרות – בתוך הארץ.

החשש שלי הוא שאנו יוצרים פרגמנטציה של התכנים. קהילות תדברנה בתוך עצמן, וכל הכוח המופלא של האינטרנט כחוצה גבולות בעצם יתכרסם בשם הגברת הנגישות, כאשר בפועל אנו חוסמים את הנגישות. יתכן כי לוקליזציה של שמות מתחם הוא דבר שנכון לעשותו ברמה הבינלאומית, ובמדינות שונות, אולם לדעתי המהלך הזה לא יהיה מועיל אצלנו בישראל.

לא בכל יום מצליח מאבק של דעת קהל וארגוני זכויות אדם להשפיע על פוליטיקאים למשוך ממש בדקה האחרונה הצעת חוק שכבר הייתה מוכנה לקריאה שניה ושלישית, ולהביא לפשרה. אך האם זו פשרה אמיתית או אחיזת עיניים שלא פתרה בעיות קשות?

מה היה בחוק הביומטרי?

החוק הביומטרי מטפל בשני נושאים מרכזיים. ראשית, הנפקת דרכונים ותעודות זהות ביומטריים. שנית, הקמת מאגר ביומטרי. באשר לצורך בתעודות ביומטריות, קיימת הסכמה כללית באשר לנחיצותן. המתנגדים לחוק התמקדו בשלילה של המאגר הביומטרי, בין השאר בטיעונים הבאים: פגיעה קשה ובלתי מידתית בפרטיות ויצירת תחושה של 'אח גדול', סיכון בדליפת מידע חלקי או מלא שיעצים את הפגיעה בפרטיות ויהפוך אותה לבלתי הפיכה (כבר היו דברים מעולם במאגרים ממשלתיים), עלויות כלכליות וסיכונים ביטחוניים. המתנגדים הטילו ספק בתועלות שניתן להפיק מהמאגר הביומטרי וטענו שגם אם יש יתרונות מסויימים הם בטלים בשישים לעומת הסיכונים.

מה תוקן? עולם של פשרות

המתנגדים לחוק הביומטרי הצליחו לשכנע את מקבלי ההחלטות שהקמת מאגר ביומטרי היא חסרת תקדים, שכן אין אף מדינה בעולם הדמוקרטי אשר מחייבת את כל אזרחיה להכלל במאגר ביומטרי שנועד לשימושים שונים. המתנגדים הצליחו לשכנע כי הקמת המאגר היא צעד נמהר שעומד להתקבל ללא בחינה ובדיקה ראויות. לעומת זאת הם לא הצליחו לשכנע בצורך לדחות ולגנוז לחלוטין את יוזמת המאגר. נתניהו מינה את מזכיר הממשלה, ע"וד צבי האוזר, לרכז ועדת שרים שהייתה אמורה להגיע לפשרה ולהסכמות בדבר שינויים בהצעת החוק. בשלב הראשון בוטלה ההצעה להקים מאגר ביומטרי קבוע ובמקום זאת הוסכם על הקמת מאגר זמני וולנטרי לשנתיים. שנית, סוכם שלא תיפגע זכות מזכויותיו החוקיות של אדם (לדוגמא חופש תנועה) אם סרב להכלל במאגר הביומטרי. למותר לציין כי מרגע שגובשו ההסכמות שבו והופעלו לחצים שהביאו בתורם לשינויים נוספים.

בפשרה שהושגה בשלב השני בוועדת השרים נוצקו ארבעה יסודות, חלקם בעייתי מאוד.

ראשית, לא נותק הקשר בין המאגר לבין תעודות הזהות והדרכונים הביומטריים. דהיינו, היה ואזרח ירצה להנפיק תעודה ביומטרית הוא יאלץ להירשם במאגר. זוהי כמובן בעייה קשה שייתכן ותביא בפועל לאילוצם של אזרחים להצטרף למאגר בניגוד לרצונם. משרד הפנים נאבק על הכללת יסוד זה בפשרה מתוך כוונה לכפות על אזרחים להיכלל במאגר בניגוד לדעתם.

שנית, אם תהיה פגיעה בזכות, משרד הפנים יצטרך למנוע את הפגיעה. עם זאת, משרד הפנים הבהיר בדיונים שישתדל שלא להנפיק תעודה ביומטרית כפתרון חלופי וזאת כדי לא לתת תמריץ לאנשים שלא להכלל במאגר.

שלישית, סוכם כי התניית היכללות במאגר לצורכי מענק שרותי ממשל יעילים לא תיחשב לפגיעה בזכות. כך יוצא כי כדי לזכות בשירותי ממשל מקוונים יאלצו אזרחים להיכלל במאגר הביומטרי בעל כורחם.

רביעית, בתום שנתיים יפקע המאגר הביומטרי אלא אם יזכה לאישור ועדות שרים, ועדות כנסת ומליאת הכנסת . עם זאת השמדתו תתרחש רק לאחר ארבע שנים.

לעומת התנגדות לחוק מצד ארגוני זכויות אדם, וחברי כנסת, בלטו הלחצים הכבדים של שר הפנים לשעבר, מאיר שטרית, ושר הפנים הנוכחי, אלי ישי, שנעזרו בפקידי משרד הפנים ומשרד המשפטים כדי להביא לסיכום דברים בעייתי.בעוד שניתן היה לצפות שמשרד המשפטים, שמחוייב להגן על פרטיות האזרח, יוביל את ההתנגדות למאגר הביומטרי בתוך הממשלה, הפתיע המשרד בתמיכה בעייתית במאגר.

פשרה או קומבינה?

מזכיר הממשלה יזכר במאבק הביומטרי כמי שהצליח להמתיק את רוע הגזרה ומבחינתו נתן פתח הוגן לשני הצדדים לבחון את הבאות בעוד כמה שנים. אולם הפשרה הינה דחיית ההכרעה בשנתיים ויש בה בעייתיות רבה. הפקידות של משרד הפנים מודעת לכך שמרגע ויבנה מאגר, יהיה מאוד קשה לבטל את הסטטוס קוו הזה. כך יהפוך מאגר זמני לקבוע תוך פגיעה קשה בזכויות לפרטיות. החרב אמנם הוסרה, אך לא הוחזרה לנדנה.

מאגר ביומטרי הינו פיתרון רע. הפשרה הינה פיתרון חלקי אך לא מספק. הקואליציה של המתנגדים חייבת לעקוב מקרוב בתקופת הבדיקה של המאגר הזמני אחר מהלכיה של הממשלה ופקידי משרד הפנים, על מנת לוודא שאין מנצלים את הפתח שנוצר להכנסת מאגר ביומטרי של קבע בשלבים.

רק ימים יגידו האם ממשלת ישראל פעלה בתום לב על פי מתווה הפשרה או שהייתה כאן עוד קומבינה מצידם של יוזמי המאגר להדוף את הלחצים הציבוריים ולהציע פשרה שתתברר בהמשך כאחיזת עיניים.

[המאמר התפרסם במקור ב- YNET]

היום ICANN (הרשות האחראית על שמות המתחם ברשת האינטרנט) חתמה על מסמך הבנות חדש עם ארה"ב (מאוד מומלץ להסתכל על הסרטון הקצר בדף). המסמך החדש הוא תחנה נוספת ברפורמות אותן התחילה ICANN לפני כשש שנים. מטרת הרפורמה הייתה להפוך את ICANN ליותר עצמאית (ובמילים אחרות, פחות תלויה בארה"ב), ליותר שקיפה (היו תלונות רבות לגבי חוסר השקיפות שלה), וליותר שוויונית (כלומר שמועצת המנהלים של ICANN תכלול גופים שונים מרחבי העולם).

במסמך ההבנות החדש הושגו הסכמות לגבי שלושה דברים עיקריים:

1. הוסכם על מערכת יחסים ארוכת שנים שתמשיך עם ארה"ב.

2. הוסכם כי המטה של ICANN ישאר תמיד באדמת ארה"ב.

3. ICANN התחייבה ליצירת מנגנוני דיווחיות (accountability) נאותים. השינוי הגדול הוא שאת הדיווחיות ICANN מעתה תצטרך לתת לכל הגופים החברים, כלומר באופן גלובלי ולא רק לארה"ב כפי שעשתה עד היום.

במילים אחרות, ICANN אמנם צעדה צעד אחד כלפי עצמאות, ואולי ארה"ב לא אוחזת יותר את ICANN  אחיזת דב, אולם אין ספק שגם עם ההסכם החדש ישנה אחיזת "דובון".

לקריאה נוספת: מילטון מולר כתב פוסט מפרט לגבי מסמך ההבנות.

להורדת השוואה בין-מדינתית של מאגרים ביומטריים בפורמט אקסל

המחקר שלהלן נערך עבור יום העיון שנערך בנושא במרכז הבינתחומי בתאריך 12 לאוגוסט 2009 בהשתתפות השר מיכאל איתן, השר אלי ישי, חה"כ מאיר שטרית, פרופ' אלי ביהם, עו"ד חיים רביה ודר' קרין ברזילי-נהון.

להלן ההרצאה כפי שניתנה -

בחודש יולי 2009 ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת בראשתו של מאיר שטרית שקדה על הצעת החוק "הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע" הידועה בשם הפופולרי 'חוק המאגר הביומטרי'. הרבה פעמים במהלך הדיונים הובאו לדיון מספרים ונתונים שונים מרחבי העולם. אנשים שונים השתמשו בשמות מדינות ובתהליכים המתרחשים שם בנושא על מנת להביא סימוכין לתמיכה או לאי-תמיכה בקיומו ופעילותו של מאגר ביומטרי. הועדה הוצפה במקרים רבים במידע לא מדוייק, מטעה שלעיתים מגמתי ועל כן היה לי חשוב לבדוק את הדברים מקרוב. רציתי להודות לצוות ה- Identity Project ב- London School of Economics, שעזרו לי בהשגת נתונים עדכניים.

אתחיל מהסוף –

כיום אין אף מדינה מערבית ודמוקרטית שבה יש מאגר מידע ביומטרי ללא הסכמה של כלל אזרחי המדינה או תושביה. ומצב זה לא נוצר במקרה כפי שנראה בהמשך.

ההשוואה שלי כללה מדינות אשר הוזכרו בדיוני ועדת המדע והטכנולוגיה ולהם תוכנית ביומטרית. ההשוואה התייחסה בין השאר להנושאים הבאים:

1. מה היקף התכנית הביומטרית ואיזה אחוז מהאוכלוסיה היא כוללת
2. האם יש מאגר ביומטרי לתכנית
3. האם התכנית היא בגדר חובה או רשות
4. מה מטרת התכנית או לאיזה שימוש המאגר נבנה (אם הוא קיים)
5. מי הגורמים עם גישה למאגר
6. פרוצדורות הקשורות למאגר
7. באיזה שלב בתהליך התכנית נמצאת

הצעת החוק המוצעת בישראל מדברת על תוכנית הכוללת את כלל האוכלוסיה, את הקיום של מאגר ביומטרי, שהוא חובה, שנבנה לשימושים שונים (הגירה, למטרות אכיפת חוק וביטחון, ושהוא מאפשר גישה לגורמים מאושרים שונים. השילוב של חמשת האלמנטים הללו גם יחד לא קיימים כיום באף מדינה דמוקרטית ומערבית.

מדינות עם תכניות ביומטריות המיועדות לכלל האוכלוסיה

יש כיום מדינה אחת עם תוכנית ביומטרית לתעודת זהות לכלל האוכלוסיה ושהתכנית הינה חובה. מדינה זו היא הונג קונג. בשונה ממה שנכתב במחקר שנערך ע"י מרכז המחקר והמידע של הכנסת אין בהונג קונג מאגר ממשלתי ביומטרי קבוע אלא מאגר זמני שנועד להפקת התעודה. מיד לאחר הנפקת התעודה הנתונים נמחקים. כמובן שאי קיומו של המאגר נעשה במודע.

יש רק עוד שלוש תוכניות המכוננות לכלל האוכלוסיה בעולם המערבי – בצרפת, באנגליה וביפן. בשלוש מדינות אלה המאגר הוא רשות ולא חובה בניגוד להצעת החוק בישראל. בצרפת מדובר בתעודת זהות אלקטרונית למי שרוצה. התכנית הראשונית דיברה על כך שהמאגר יהיה עם גישה לגורמים שונים של אכיפת חוק בצרפת. בעקבות ביקורת ציבורית ביטלו את הגישה לגורמים השונים והוחלט כי תינתן גישה רב במסגרת הליך משפטי. כמו כן בוטלה הדרישה לחייב כל אזרח לשאת ת"ז. ההערכה של משרד הפנים הצרפתי היא שמכיוון והתעודה היא רשות, אחוז הנרשמים למערכת יהיה זעום. זהו מצב שונה מהצעת החוק בארץ בו מדובר על מצב של ובה ועם גישה רחבה יותר לגורמים שונים. המקרה השני המכוון לכלל האוכלוסיה הוא אנגליה, שהחלו בניסיון לבצע תכנית ת"ז לאומית. החוק אושר בשנת 2006 ומתוכנן להיות בארבעה שלבים. עד 2009 הזרים אמורים להכנס למאגר ללא בחירה (ההערכה היא כי מדובר ב-8.5% מהאוכלוסיה). באם נהפכו לאזרחים יש להם זכות למחוק את הנתונים הביומטריים על עצמם. מ-2010 צעירים יוכלו לתת את נתוניהם בצורה וולנטרית, ומשנת 2011/2 התכנית תפעל לגבי האוכלוסיה הכללית בצורה וולנטרית. הרעיון שעמד מאחורי התכנית היה לשלב בין גורמים לש ביטחון לאומי, מניעת פשע והגירה. כתוצאה מביקורת ציבורית, הקמת המאגר הוקפאה כרגע. וגם באנגליה ההערכה היא שאחוז הרישום הצפוי יהיה זעום בשל היותו וולנטרי. ביפן מערכת ה- Juki Net לא אוגרת נתונים ביומטרים או נתונים היסטורים במאגר, והשיתוף במערכת מלכתחילה נתון לשיקולן של המועצות המקומיות.

פספורטים ביומטריים ומאגרים ביומטריים ספציפיים

הונג קונג, אנגליה, צרפת ויפן הינם ארבעת המקרים הקרובים ביותר למקרה הישראלי. כעת נמשיך לדוגמאות שונות שהועלו רבות בדיוני ועדת המדע והטכנולוגיה.

בעולם יש שני סוגים של תכניות שיכולות להתממש עם קיומו של מאגר ביומטרי:

1. מדינות המיישמות פספורט ביומטרי (e-Passport). כתוצאה מהנחיות של האיחוד האירופאי, רשויות ההגירה האמריקאיות ואיגוד התעופה הבינל"א (ICAO), מדינות רבות עוברות ליישם פספורט ביומטרי.
2. הקמת מאגרים ביומטריים במדינות שונות למטרות ספציפיות – חשודים, מקלט לפליטים, מעבר גבולות וכד'.

לגבי הפספורטים הביומטריים בועדה הושמעה הרבה פעמים הטענה שאין להתייחס לפספורטים ביומטריים כמסמכים של רשות מכיוון שבעידן המידע כולם זקוקים לפספורטים. ועל כן ההנחה היא כי בעוד 10 שנים ל-80% מאוכלוסיה זו יהיו תחת מאגר. זהו נתון שגוי שכן יישום של פספורט ביומטרי לא מחייב קיומו של מאגר ולמעשה רוב המדינות מיישמות את תכנית הפספורטים הביומטריים שלהם ללא מאגר. הסטנדרטים המוצעים ע"י רשויות ההגירה האמריקאיות, האיחוד האירופי וה- ICAO לא מדברות כלל על מאגר. עבורם מספיק האימות של האדם עצמו על מול הכרטיס החכם בדרכון המכיל את נתוניו.

מהמדינות המיישמות תכנית פספורט ביומטרי יש כיום רק למדינה אחת מאגר ביומטרי וזו אוסטרליה. אוסטרליה החלה להשתמש במאגר זה ב-2005 אולם בעקבות ביקורת ציבורית אוסטרליה עצרה את העברת הגישה של המאגר הזה לגורמים השונים מהגורמים האמונים על מעבר הגבולות. שתי המדינות הנוספות שמתכננות בעתיד פספורטים ביומטריים עם מאגרים הן שוויץ וצרפת. בשוויץ הנושא עבר במשאל עם ברוב דחוק של 50.14% בחודש מאי 2009 והתכנון היא כי יהיה מיושם עד שנת 2010/11. התכנית אמורה לפעול בשיתוף פעולה עם רשויות העוסקות בקוברנות תאונה ואסונות טבע. בצרפת הנפקת הפספורטים הביומטריים החלה ביולי 2009 וכעת הוא פועל ב-2000 עיריות מבין 3500 העיריות הקימות. במקרה הצרפתי לעומת זאת המאגר ישמש את מעבר הגבולות בלבד.

רוב המדינות המיישמות פספורט ביומטרי הן דווקא ללא מאגר ביומטרי. לדוג' – פורטוגל, הולנד, קנדה וגרמניה. הגרמנים למשל במודע בחרו שלא לאגרו נתונים ביומטריים במאגר בשל חשש מניצול כוח לא ראוי ע"י השלטון באמצעות המאגרים.

ולבסוף קיימות מדינות אשר בעלות מאגרי מידע ביומטריים למטרות ספציפיות. מאגרי מידע שכאלה הם רבים יותר מכיוון שהם כוללים אחוז קטן באוכלוסיה או סקטור והן בדרך כלל בגדר חובה. דוגמאות לאלו ניתן למצוא במאגר ה- DNA באנגליה שכולל חשודים בפלילים שהם כ-5.2% מהאוכלוסיה, מאגר IAFIS של ה- FBI האמריקאי שכולל חשודים, מאגרים של זרים המבקשים אשרה או מקלט כמו בארה"ב, האיחוד האירופי וצרפת.

לגבי התהליך המתנהל במדינות השונות – לא במקרה הרוב המכריע של המדינות לא יישמו את נושא מאגר המידע הביומטרי. המעשה הזה נעשה במודע, וזאת למרות שחלק מהמדינות אישרו את זה מבחינה חקיקתית. הסיבה היא פחד מנתינת כוח פוליטי רב מדי לגופים ממשלתיים וחלקן בשל דיון ציבורי מתמשך בעניין.

יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בדיונים על הצעת החוק התבטא "אני אומר לכם, אל תעשו דמון כי זה לא דמון [שד]. אנחנו לא ממציאים את הגלגל מחדש. אנחנו לא מדינה שונה מיתר המדינות בעולם." מהסקירה דלעיל נראה כי ישראל היא כן שונה מיתר המדינות.

[התפרסם במקור ב"העין השביעית"]

עשר סיבות מדוע חוק המאגר הביומטרי רע לקופת המדינה, רע לזכויות הפרט, רע לאזרחים, רע לביטחון ורע לדמוקרטיה

דברים אלו נכתבים לפני ההצבעה לקריאה שנייה ושלישית בכנסת על הצעת חוק המאגר הביומטרי (ובשמו הרשמי: "חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע"). בתמצית – מדובר בהצעת חוק המעגנת את ההסדרים שיאפשרו זיהוי ואימות זהות של תושבים באמצעות דרכונים ותעודות זהות חדשניות שיכללו נתונים ביומטריים. כמו כן כולל החוק הקמת מאגר שיכיל נתונים ביומטריים של כלל תושבי מדינת ישראל.

בנתונים ביומטריים הכוונה היא לנתונים שנלקחים מגופו של אדם, כגון מקרנית העין, מקצות האצבעות, מתווי הפנים, מהקול וכיוצא בזה. החוק מתייחס לשני נתונים ביומטריים: טביעת אצבעות ותצלום של תווי הפנים.

ערוצי התקשורת המסורתית כמעט שלא סיקרו את הנושא, ולכן לא התעוררה חזית התנגדות סוחפת מצד רבים ליוזמה הממשלתית בענין זה. אם תשאל את האדם ברחוב, הוא יאמר לך שאין הוא יודע במה מדובר, או שאין זה מעניינו. עיקר ההתנגדות לחוק הגיעה דווקא מתקשורת האינטרנט, מאנשי טכנולוגיה, בלוגרים וגולשים רבים. אלא שהנושא נוגע לכל תושב בישראל, ולאו דווקא לפעילים בעולם האינטרנט. תוצאות יישומו של החוק יפגעו בכולנו.

אגירת נתונים במאגר מידע ביומטרי תביא לנזק חברתי, אישי, בטחוני ומדיני שיהיה גדול לאין שיעור מהתועלת שיביא במניעת פשיעה וזיופי זהות ובחשיפת פשעים. זאת, להבדיל מהנפקת תעודות זהות חכמות שיכללו נתונים ביומטריים, שלה מתנגדים מעטים. מדוע ייגרם נזק כה גדול?

ראשית כל, כולנו נוחזק כחשודים. המאגר משמש בין היתר לזיהוי – כלומר המערכת מחפשת התאמה בין הנתונים הביומטריים שלנו ובין אלו השמורים במאגר. המערכות הללו אינן מדויקות, ועל כן לכל טביעת אצבע יש סיכוי שיהיו טביעות אחרות הדומות לה. תארו לעצמכם שתובאו לתחנת המשטרה יחד עם מאות אחרים חפים מפשע רק כיוון שטביעת אצבעותיכם היו "דומות" לאלו שזוהו למטרה פלילית? עצם העובדה שכל ישראלי יוחזק כחשוד אמורה לייצר אי-נוחות גדולה.

שנית, בניגוד למה שנהוג לחשוב, המאגר לא יעזור בצורה משמעותית לפתרון פשעים. מעולם לא הובאו לדיונים על החוק בוועדת המדע והטכנולוגיה נתונים או הערכות על היקף הפשעים שייחשפו כתוצאה מקיומו של המאגר הביומטרי. וזאת כשלמשטרה כבר יש ממילא מאגר של טביעות אצבע של מי שנקשרו במעשים פליליים ("המאגר הפלילי"). נוסף לכך, מאגר ביומטרי עלול להביא לפגיעה באנשי החוק והביטחון, שכן הוא יכול לגרום לזיהוי של סוכנים משטרתיים או חשאיים.

שלישית, מאגר כזה – שילוב של טביעות האצבע והתמונה של כלל התושבים, הזמינים לכל-כך הרבה גורמי ממשל – לא קיים באף מדינה. מדוע אנו צריכים להיות אור לגויים דווקא בדבר כל-כך שנוי במחלוקת? ומדוע מדינת ישראל צריכה לתפוס את המקום הראשון כמדינת מעקב ומשטרה?

רביעית, ישראל היא מדינה קטנה, ולכן הסכנה להגנה על הפרטיות גדולה ממילא. מי ערב לנו שהאנשים הרבים כל-כך שלהם גישה למאגר המידע לא ישתמשו בו לצרכים אחרים? רק לאחרונה שמענו על שוטרים שנחשדו בחדירה למאגר הנתונים המשטרתי כדי להשתמש בו לצרכים של האוליגרך שהעסיק אחד מהם, וידועה הקלות שבה דולף מאגר הנתונים של משרד הפנים, הזמין לכל מי שברשותו תוכנה לשיתוף קבצים.

חמישית, עלויות הפעלת המאגר ותחזוקו הן מיליוני שקלים לשנה, ותפעולו יצריך הקמת רשות מיוחדת.

שישית, תיאוריות פוליטיות של מדע המדינה והמשפטים טוענות כי עצם קיומו של מאגר כזה מביא לפגיעה בהרגשת הפרטיות של תושבי ישראל, זאת ללא קשר אם אותו מאגר מוחזק במקום מוגן אם לאו.

שביעית, בניגוד למה שאומרים לנו נציגי משרד הפנים, ניתן לאמת זהות גם ללא מאגר ביומטרי. ממילא האימות הראשוני של התושבים לצורך הקמת המאגר יהיה ללא שימוש במאגר (שהרי הוא איננו קיים). ובאשר למי מי שיש בידיו תעודת זהות דיגיטלית, ברגע שתיושם בישראל תעודת זהות חכמה, יהיה ניתן לבטל אוטומטית את הכרטיס אם יתברר שמדובר בתרמית.

שמינית, במקרה של דליפת נתונים או פריצה למאגר, יחל מסחר בטביעות אצבעות שיגרום לפגיעה קשה בפרטיותם של אנשים, ולא רק בפרטיותם. תארו לכם מצב שבו עיתונאים, בלשים פרטיים או אנשי העולם התחתון שיחזיקו במאגר ישתמשו בו כדי לנסות לאתר מושאי סיקור, בעלים בוגדים או עבריינים יריבים.

תשיעית, כי לא נבדקו אלטרנטיבות. לא נעשתה בדיקה מקצועית מקפת של הנושא ולא תחקיר באשר לפתרונות טכנולוגיים אלטרנטיביים. אם בוחנים את הדיונים בוועדת המדע של הכנסת, האחראית על חקיקת החוק או דחייתו, ניתן לראות כי המומחים הטכנולוגיים הבלתי תלויים שנכחו בוועדה (כמו פרופ' אלי ביהם, דורון שקמוני, דורון אופק והחתומה מטה) דווקא כן מאמינים כי ניתן להשיג את המטרות שלשמן נחקקה הצעת החוק בלי ליצר את המאגר.

עשירית ואחרונה, הליך החקיקה לא היה שקוף דיו, ולא הוקדש די זמן לבירור כל האלטרנטיבות הראויות להקמתו של מאגר ביומטרי.

מהלך החקיקה היה דורסני, מהיר ודחוס

על הסיבה העשירית לעיל ראוי להתעכב. אין ספק כי נעשתה עבודה מרובה בקידום החוק, בעיקר של ח"כ מאיר שטרית (ראו את הצהרתו על עבודה מאומצת של שעות על גבי שעות בכל יום). אולם מהלך החקיקה היה דורסני, מהיר ודחוס בזמן, ללא מתן אפשרות להצגת אלטרנטיבות למהלך החקיקתי. חברי-הכנסת החברים בוועדת המדע לא היו נוכחים כמעט באף אחד מהדיונים, וכך אושרה הצעת החוק בוועדה כהכנה לקריאה שנייה ושלישית ברוב קולות של חבר-כנסת אחד בלבד (שטרית) מול אפס (אף אחד מחברי הוועדה).

נוסף לכך, הדיון במאגר הביומטרי שולב ללא הצדקה בנושא אחר, תעודות הזהות החכמות, שלגביו, כאמור, שררה הסכמה. היה ברור למי שהריצו את הצעת החוק כי השילוב בין הנושאים באותו דיון יעלה את הסיכוי לאישורו של החוק הביומטרי, הנתון לביקורת רבה.

בעיה אחרת היא האתיות בתהליכי החקיקה וניגוד אינטרסים ציבורי. ח"כ שטרית הוביל את הצעת החוק בעת שהיה שר הפנים בממשלה הקודמת, ולכן לא ראוי היה כי ימשיך לעסוק בנושא זה בתפקידו החדש כיו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת. תפקידו של המחוקק בכנסת הוא לאזן אינטרסים שלטוניים עם שמירה על זכויות הפרט. כאשר הכנסת מיוצגת בהליך חקיקה על-ידי מי שכיהן כשר הממונה, מופר האיזון בין הרשות המבצעת למחוקקת. במקרה זה, צורכי משרד הפנים הועדפו על הזכות לפרטיות.

הליך החקיקה התאפיין גם בהעדר נתונים בסיסיים חיוניים. למשל, גם משרד הפנים וגם המשטרה לא הצליחו להביא לדיון נתונים מדויקים שיכולים להצדיק את הקמתו של המאגר הביומטרי. הנתון היחיד שחזר והופיע היו 350 אלף תעודות זהות מזויפות בישראל. כל המומחים הבלתי תלויים בוועדה העידו כי בעיה זו ניתנת לפתרון אופטימלי גם ללא מאגר ביומטרי.

ולסיום, העובדה כי מיטב אנשי האקדמיה, כתבי העיתונות ומומחי האינטרנט התגייסו למאבק נגד המאגר הביומטרי יכולה ללמד אותנו שלפנינו בעיה אמיתית של פגיעה בזכויות אדם. זוהי שעתה של הכנסת לחשבון נפש; זוהי שעתה של מדינת ישראל להגן על עצמה כדמוקרטיה. מה חבל שהתקשורת המסורתית, רובה לפחות, אינה שותפה לדאגה הזו ואפילו אינה מגלה בה עניין ממשי.