העובדה שהפוליטיקה משחקת תפקיד מאוד גדול בכל העניין, כנראה לא תסעיר רבים. אך גם לאדם כמוני, שפחות מעורה בנבכי הדיל המתקרב,ברור כי המהלך של אי פרסום רשימת השופטים המועמדים לעליון הינו בניגוד לחוקֿ. עולה ממנו ריח באושים של דיל מסריח שנרקם בחדרי חדרים ויוגש לציבור על ידי הוועדה בליווי אמירה כוזבת כאילו הוועדה מינתה לבית המשפט העליון את המועמדים הטובים ביותר מבין משפטני ישראל. מעבר לפגמים הערכיים החוקיים בתהליך המנוי, מקוממת במיוחד ההפרה של חובת השקיפות כלפי הציבור, והפגיעה הבוטה בעקרונות שיתוף הציבור ובאיכות המנהל התקין.

לפי אחד הכללים המחייבים את הוועדה לבחירת שופטים, הוועדה אמורה לפרסם את רשימת המועמדים לבתי המשפט בערכאות השונות  30 ימים לפני הדיון בוועדת המינויים לבחירת שופטים. הרעיון מאחורי הכלל הזה הוא  לאפשר שקיפות וביקורת ציבורית, והתוצאה המעשית של יישום העקרון מאפשרת לציבור הרחב להביע בפני הוועדה התנגדות למינוי מועמדים מסויימים.  קצת היסטוריה – עד 1997 הליך מינוי השופטים התקיים ללא פרסום מוקדם, המינויים נסגרו בחדרי חדרים, ולציבור נודע מי המועמדים רק לאחר קבלת ההחלטה. זה השתנה כאמור לעיל רק ב 1997 בעקבות החלטת בג"צ. חשיבות הפרסום המוקדם אינה בפורמליות הפרוצדורלית, אלא במהות השקיפות והבקרה הציבורית. הפרסום המוקדם מסייע לוועדה בתהליך סינון המעומדים על ידי בירור התנגדויות מהציבור למועמדים שדבק בהם רבב לדעתם של המתלוננים. ברוח דברי השופט לואי ברנדיס שאמר "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר".

בעוד כשבועיים, ב-20.11.11 אמורה להתקיים ישיבה שבה אמורים להתמנות שלושה שופטים לבית המשפט העליון. בניגוד לכללים הוועדה לא פרסמה רשימה של המועמדים עליהם היא תדון, ומתעוררת השאלה  מיהם המועמדים שמתוכם אמורה הוועדה למנות שלושה לכהונת שופטים בבית המשפט העליון?

דורית בייניש ויעקב נאמן. מקור תמונה: הארץ, צילום: רון אלון

למעטים שטרחו להשקיע מאמצים לא קלים ולבקש תשובה לשאלה הזו נמסר כי עליהם לפנות לשישה פרסומים שונים אשר פורסמו בעבר בין 2007 ל-2009 ולדלות מתוך הפרסומים את שמות המועמדים. המלאכה אינה קלה. היא קשה במיוחד לאדם מן הישוב שאינו בקי ברזי עולם המשפט הישראלי. הקושי נובע בין השאר מהעובדה שהפרסומים אינם עדכניים. כך למשל, השופטים יצחק עמית, עוזי פוגלמן וניל הנדל, מופיעים ברשימות, למרות שהם  מונו לפני שנתיים לבית המשפט העליון. ברשימות גם מופיעים שופטים שפרשו ואינם רלוונטיים עוד לדיון, כמו שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יהונתן עדיאל. בנוסף לכך, במקבץ הרשימות, מופיעים שלושה שופטים שכיהנו במינוי בפועל בבית המשפט העליון אך לא מונו לכהונת קבע, ובמקום זאת מונו לנשיאי בתי המשפט המחוזיים (תל אביב, באר שבע ונצרת).  תוך הבנה שמועמדותם תוסר מהעליון  תמורת מינויים לנשיאים במחוזי.

קשה להשתחרר מהרושם שצורת הפרסום הזו אינה עונה על החובה הבסיסית של השקיפות ובאה לסייע למי שמעוניין בהסתרת מידע ולא בחשיפתו. חובת השקיפות אינה מסתיימת בפרסום המידע, אלא בפרסומו בצורה נגישה וקלה להבנה ולניתוח על ידי הציבור. הטכנולוגיה כיום מאפשרת פרסום שכזה באמצעים פשוטים, זולים ויעילים. ההמנעות מפרסום נאות מטילה ספק במניעי המפרסמים.

חמישה ימים לאחר בחירת שלושת שופטי העליון אמורים חברי הוועדה למנוי שופטים לבצע שורה של מינויים בבתי המשפט המחוזי והשלום. אם רוצים לראות את ההבדל בין פרסום לקוי לפרסום נאות, כדאי לבחון את הרשימה שפרסמה הוועדה למינוי שופטים לגבי המועמדים לכהונה בבתי המשפט השלום והמחוזי.  רשימה זו פורסמה כדין 30 יום קודם לישיבה, לא רק ברשומות אלא גם באתר דוברת בתי המשפט, כך שהמידע נגיש לכלל הציבור. נשאלת השאלה אם כך, מדוע בחרה הועדה להנגיש את השמות של המועמדים לערכאות הנמוכות ודואגת להסתיר היטב את שמות המועמדים לבית המשפט העליון?

ברור לעין שהשפעת המחאה החברתית מהקיץ עוד לא חלחלה לוועדת המינויים. תרגילים מסריחים שבלענו בעבר בחוסר רצון אבל בהשלמה, הם כיום עילה למחאה קולנית. הם לא רק מוקצים מחמת מיאוס, אלא בלתי מקובלים נורמטיבית בחברה דמוקרטית תקינה. ועדת טרכטנברג, לדוגמא,  הדגישה את השקיפות, שכן הבינה את החשיבות של השיח הציבורי. קל וחומר, במינוי שלושה שופטי בית משפט עליון לעליון,המהווים כחמישית מהרכב בית המשפט העליון. מדובר בהליך משמעותי, בעל השפעה על מרקם החיים בישראל שחייב להיות מאופיין בשקיפות ובשיח ציבורי. הציבור יכול להאיר היבטים שונים הקשורים בתהליך המינוי כבר בשלבים מוקדמים, כך למשל עשויה להתפתח מחאה ציבורית לגבי כך שרשימת המועמדים אינה משקפת את הרכב הציבור הישראלי, כפי שקבעה בעבר ועדה בראשות השופט זמיר.

במקרה הספציפי שלנו, פרסום מוקדם היה עשוי לאפשר דיון ציבורי לגבי העדרות נשים מהרשימה. מ"רשימת המועמדים" (מליקוט של ששת הרשומות) הגענו למספר הבא: 19 מועמדים ומתוכם שתי נשים בלבד. עיוות נוסף הוא העדרם של שופטים שמסוגלים בנוסף לכישוריהם המקצועיים גם לשקף קבוצות אחרות כגון מזרחים, חרדים, ערבים וכד'.לדוגמא, חמשת המינויים האחרונים לבית המשפט העליון היו של גברים (אני אפילו אעיז ואומר, גברים אשכנזים: השופטים דנציגר, מלצר, פוגלמן, עמית והנדל). חמשת שופטים אלו החליפו גם שופטות שפרשו. עניין זה מחייב דיון, אלא שבהעדר רשימה מסודרת יש קושי לבחון זאת. חיים קלים לחברי הוועדה, וחיים טובים פחות לכלל אזרחי ישראל.

הגיע הזמן שוועדות ציבוריות תהיינה שקיפות לציבור. אנו דורשים להציג את רשימת שמות המועמדים המלאה. ברור לכולם כי הסתרת רשימה ואי פרסומה לפי החוק נועד אך ורק על מנת להכשיר את הדיל, שגם מסריח וגם לא חוקי. פרסום נאות לתקופה של 30 ימים כדין יאלץ את שר המשפטים לדחות את הישיבה של הועדה לבחירת שופטים ואולי גם פיצוץ הדיל אותו הוא רוצה להעביר... בשקט בשקט, הרחק מעינו הפקוחה של הציבור.

[פורסם בגרסא קצרה יותר ב-Ynet בתאריך ה-10 לנובמבר, 2011]

התנועה לחופש המידע עתרה לאחרונה נגד צה"ל בדרישה לאפשר לפונים לקבל את נתוניהם האישיים מצה"ל (נתוני קב"א ונתוני דפ"ר) לפי חוק חופש המידע. אתמול השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבלה את העתירה. הצבא סירב עד כה סירב לתת מידע שכזה לפונים, למרות שהנתונים הללו משפיעים על גורל השירות הצבאי  כמו גם על המשך חייהם של צעירים רבים. באופן אבסורדי, רק כאלה עם נתונים בקצוות - נמוכים או גבוהים היו בעלי סיכוי גבוה לדעת את נתוניהם. בעלי הנתונים הגבוהים בדרך כלל קיבלו זימון למסלולים יוקרתיים כמו קורסי קצינים, טיס וכד' ולכן יכלו להסיק שהקב"א והדפ"ר שלהם גבוהים. ואת בעלי הנתונים הנמוכים לא גייסו, כך שהם יכלו להסיק שהם מתחת לסף הגיוס.

השופטת דחתה אחת לאחת את טענות הצבא. היא דחתה את הטענה שהדבר יפגע בתפקוד הצבא שכן יגרור גל של ערעורים ( וכתבה "החשש כי מספר הערעורים יעלה בעקבות גילוי המידע אינו יכול להוות מחסום למסירתו של המידע"). היא גם דחתה את הטענה שהוצגה ע"י הצבא לפיה מדובר ב"פגיעה של ממש בבטחון המדינה" ( וכתבה "סבורני כי ב"כ המשיבים מיהר להיתלות בסייג זה וללא הצדקה של ממש. תרחיש האימים שהציג בכתבי טענותיו... "לפגיעה אנושה ביכולתו של צה"ל לבצע את תפקידיו ולהגן על ביטחון המדינה"... אינה [כך] מתקבלת על הדעת").

זוהי עתירה חשובה וחדשות טובות לתומכים בחופש המידע.

זהו הפוסט הראשון בבלוג והוא בנושא חופש מידע. הנה כמה הפניות למקורות חשובים על חופש מידע. השלב הבא יהיה לקרוא ולנתח את הדוחות הללו.

• Privacy International – Report about freedom of information around the world 2006 - http://www.privacyinternational.org/foi/foisurvey2006.pdf
• UN - http://portal.unesco.org/ci/en/files/26159/12054862803freedom_information_en.pdf/freedom_information_en.pdf
• US government - http://www.gao.gov/new.items/d07441.pdf
• Council of Europe - http://conventions.coe.int/Treaty/EN/Reports/Html/164.htm
• UK - FOI act - http://www.justice.gov.uk/publications/freedomofinformationquarterly.htm
• UK - Annual Report 2007 in the UK about freedom of information - http://www.justice.gov.uk/docs/foi-report-2007-final-web.pdf
• US Department of Justice  - Reading Rooms - http://www.usdoj.gov/oip/04_2.html
• UNSCO – Freedom of Information around the world 2006 http://portal.unesco.org/ci/en/files/26159/12054862803freedom_information_en.pdf/freedom_information_en.pdf

]]> http://ekarine.org/heb/2009/02/foia/feed/ 0