מה המשותף לרוסיה, סינגפור, ארה"ב, טיוואן ואנגליה שלא משותף לנו? כל המדינות הללו נמצאות באחד עשר המקומות הראשונים במבחנים הבינלאומיים במדעים ומתמטיקה. אולם זהו אינו הדבר היחיד שמדינות אלו שותפות לו. כל המדינות הללו מתיחסות ורואות בתקשוב בתי הספר כלי מרכזי להכנת הילדים להתמודדות מוצלחת בחברת המידע. מהי משמעות העובדה שישראל ממוקמת רק במקום העשרים וארבעה באותם מבחני חתך בינלאומיים? לפחות לתכנית הסאטירית של 'ארץ נהדרת' הדבר הפריע. איך זה שדעת הקהל לא נרעשה נוכח הממצאיםהמראים את המצב הקשה של חינוך והשכלה בארץ? האם בתקופת בחירות המוזות שותקות? אך גם יש גם חדשות טובות שחשוב לפרסמן. ההוצאה הכספית לתלמיד בישראל היא קרובה לרמה הממוצעת של ההוצאה לתלמיד במדינות המתועשות. אם כך מה הסיבה להשגים הדלים ואיך זה קשור לטכנולוגיות מידע?הירידה בהישגי התלמידים הישראלים היא רק הביטוי לשתי בעיות רחבות יותר. ראשית, פערים גדולים (בעיקר פערים דיגיטליים) בין תלמידים מקבוצות שונות באוכלוסיה. אמור לי מאיזו שכבה חברתית הגעת, והיכן אתה גר ואומר לך מהם הישגיך. שנית, חוסר השקעה של משרד החינוך בתכנית אסטרטגית מסודרת וארוכת טווח לתקשוב צריכה לכלול הכשרת מורים עדכנית וטובה, תחזוק מערך מחשוב טוב, השקעה ופיתוח תכנים דיגיטליים איכותיים והכשרה וחיזוק רמת האוריינות הדיגיטלית והלא-דיגיטלית.

פערים דיגיטליים – מערכת החינוך כיוצרת פערים

ארה"ב מהווה דוגמא טובה למערכת חינוך שמביאה לשיוויון גדול יותר בתקשוב בין קבוצות אכולוסיה שונות כגון היספנים, אפרו-אמריקאים, אינדיאנים, אסיאתים ולבנים. אם כי אותם הפערים מתבטאים שוב כאשר התלמידים עוזבים את כותלי בתי הספר. בישראל המצב הפוך – שכן הפערים הדווקא מתחזקים בין כותלי בית הספר. למשל, בסקר שנערך לאחרונה עבור כנס הרצליה בחסות מטח הסתבר כי רק ל-12% מהמגזר היהודי אין מחשב בבית, מתוכם 6% מוגדרים כחרדים ו-4% משפחות דתיות ומסורתיות. לעומת זאת פערי המחשוב בבתי הספר גדלים – מתוך 3805 בתי ספר 737 בתי ספר לא מעוניינים במחשוב מטעמים הלכתיים (כ-19% מסך בתי הספר בישראל), בעוד 214 בתי ספר נוספים טרם מוחשבו (כ-5.6% מסך כל בתי הספר). כלומר כ-25% מבתי הספר בישראל אינם ממוחשבים בעוד היחס של "הלא-ממוחשבים" באוכלוסיה קטן יותר.

מספר מחשבים בבתים

בישראל קיימת בעייה משמעותית של פערים הדיגיטליים בתשתיות במערכת החינוך– למשל, היחס מחשב-תלמיד בישראל הוא מן הנמוכים בעולם המתועש. בעוד ארה"ב ובריטניה לדוגמא עומדות על יחס של מחשב לכל חמישה תלמידים, ישראל מדדה מאחור ביחס ממוצע של מחשב לכל שישה עשר תלמידים. חמור מכך, כ ש-58% מהמחשבים אינם חדשים. הרבה יותר קשה, ישראל מפגרת גם בהשוואה למדינות מערביות רבות בהשקעה מסודרת בפיתוח תכנים דיגיטליים ובהקניית מיומנויות ואוריינות דיגיטליות.

יחס מחשבים ל-100 תלמידים בבתי ספר

חוסר השקעה בתכנית אסטרטגית מסודרת וארוכת טווח – הלו, מי אחראי פה?

ראוי כי מקבלי החלטות בישראל ילמדו ממדינות כדוגמאת סינגפור ובריטניה שבהן קיימת אסטרטגיה מסודרת וארוכת טווח של יצירת תשתיות, העמקת הפיתוח המקצועי של המורים והפיכת התקשוב למרכז תהליך החינוך בפיתוח מיומנויות של התלמידים. וכל זאת בהשקעה של מליארדי דולרים. התוצאות לא אחרו לבוא ובריטניה הפכה להיות המדינה המובילה במדינות המערב בהישגים לימודיים. יש צורך בתכנית לאומית לתקשוב מערכת החינוך בישראל. הנה, לאחרונה הציעה מטח מתווה לאומי שכזה בעלות של כ-3 מיליארד שקלים (שהינם רק 10% מתקציב החינוך השנתי לשנת 2008) . התקשוב במערכת החינוך נשען כיום רבות על גופים פילנטרופיים או חיצוניים ללא תכנון. הגיע הזמן לקחת אחריות ולבנות תכנית ארוכת טווח עם תקציב לטווח ארוך שלא משתנה עם חילופי שלטון. במדינה שבה המשאב העיקרי הוא הון אנושי, עלינו להשקיע את המיטב בתלמידים ובתקשוב מערכת החינוך.