הפוליטיקה של ציטוטים, תודות, ושיתוף בפרסומים

ההרצאה של בלייז קרונין, הדקאן של בית הספר למידע באוניברסיטת אינדיאנה היתה כרגיל חוויה אינטלקטואלית ומעוררת השראה.

האם איי פעם תהית כיצד תעשיית הציטוטים (במקרים רבים אבל לא תמיד, תעשיה ללא מטרות-רווח) עובדת? מי הופך להיות שותף לפרסום (co-author) על יצירת מופת ומי לא? מה אנו יכולים ללמוד מהחלק של ה'תודות' (acknowledgments) על הפוליטיקה של בריאת יצירת מופת? מי הם הממציאים ומיהם משתפי הפעולה שבדרך כלל שמם לא מוזכר בצורה פורמלית והם נעלמים כלא היו בחלוף הימים? אני אנסה להעלות כאן נושאים אלה ואחרים הקרובים להם שנידונו בהרצאה שנתן בלייז (ניתן להוריד את ההרצאה כאן) עם כמה הערות שלי.

מיכלאנג'לו - יצירת בראשית ב- Capella Sistina

כדי להיות יותר ברורה – הנה כמה דוגמאות – יצירת הפאר, 'בראשית', של מיכלאנג'לו שצויירה על התקרה של הקפלה הסיסטינית בוותיקן הייתה פרי עבודתם של שוליות וסטודנטים רבים שהונחו ע"י מיכלאנג'לו. היום, 500 שנים אחרי, האם אנו יכולים לנקוב בשם אחד מהם? מדוע שום הכרה לא ניתנה להם, למרות שהם לקחו חלק נכבד ביצירת אותה יצירת פאר? האם אנו יכולים לנקוב בשמו של השותף המסתורי של רוברט בויל, שאנו יודעים שהיה הטכנאי של רוב ההמצאות שלו? מדוע הוא מעולם לא קיבל קרדיט עבור עבודתו? מי ראוי שיזכה לקרדיט בהמצאה של השיבוט של הכבשה דולי? הטכנאים שעבדו על שיבוטה של דולי מתלוננים שמתעלמים מתרומתם.

הנה כמה מספרים וסטטיסטיקות לפני הניתוחים הספקולציות:

על פי נתונים של ה- ISI, כמות המאמרים שהתפרסמו אשר שייכים למספר רב של מחברים (הם מראים לגבי 50, 100 ו-200 מחברים) גדלה בצורה משמעותית מאז שנת 1981. יש לי "ניחוש פראי", שאם היינו משווים את מדעי החברה אל מול המדעים המדוייקים, היינו מגלים שמספרים אלו תקפים בעיקר למדעים המדוייקים.

האם מישהו יכול לדמיין את הספר של מישל פוקו, "הארכיאולוגיה של הידע" נכתב ע"י 50 אנשים סימולטנית? ואכן, רוב הדוגמאות שבלייז נתן היו דוגמאות שמגיעות מעולם המדעים המדוייקים ומדעי החיים.

מאמרים עם מספר רב של מחברים משנת 1981

האם יש קשר בין מספר המחברים לבין מספר 'התודות' (acknowledgments)? שתי הטבלאות הבאות נלקחו לדוגמא מ JACS (Journal of the American Chimical Society).

מאמרים של מחבר אחד לעומת מאמרים של מחברים רבים ב- JACS

מגמות בכתיבת 'תודות' בשנים 1900-1999 ב- JACS

שתי מגמות מקבילות – מספר המאמרים עם מספר רב של מחברים וגם מספר התודות גדלו. אם מסתכלים רק על הטבלאות הללו, קשה להסיק האם העליה במספר התודות גדולה מהעליה במספרהמחברים.

דרך אגב, רוב התודות במאמרים הם בעיקר תודות לתומכים כלכליים, ותודות על עזרה בכלים ובטכנולוגיות ב- JACS. כמובן שהסיבה משתנה כאשר עוברים לדיסיפלינות אחרות.

האיור הבא למטה אכן מתאר כיצד מספר התודות גדל יותר מהמספר הממוצע של מחברים. האם המשמעות של כך היא שאנשים הפכו כעת להיות יותר נדיבים ונימוסיים ולכן הם מציינים כל אחד שראה/ראתה ולו מילה אחת מכתב היד שלהם? או האם המשמעות של כך היא כי העליה במספר המחברים במשך השנים הייתה צריכה להיות גבוהה יותר, ויתכן שחלק מהתודות הללו היו צריכים בעצם להפוך ולהיות מחברים-שותפים (co-authors)? כלומר, לא נימוסין, כי אם שיקולים פוליטיים של צמצום עימותים אפשריים עם עובדים שותפים?

ממוצא של מספר המחברים והתודות

אך יש כמה בעיות עם 'תודות'. איש לא זוכר אותם, הם לא נרשמים בשום מקום בצורה שיטתית, ובאקדמיה אין מערכת של תגמולים שתכיר בתודות. לכן זה יותר רווחי ומשתלם לקולגות להיות מצוטטים מאשר להיות מצויינים בתודות. חוקרים הרבה יותר מוערכים באמצעות הציטוטים. יותר ציטוטים, יותר יוקרה. בלייז נתן דוגמא נהדרת, שכאשר אנו משתמשים בפרסומים של אחרים על מנת לפתח רעיות או לתאר את הספרות אנו מצטטים אותם, ובכך הם למעשה מתוגמלים. באופן פרדוקסלי, אם אנו מבקשים מקולגות לעזור לנו בניתוחים סטטיסטיים, ויתכן שקולגות אלו אפילו בזבזו שעות על גבי שעות, המקסימום שאנו עושים במקצוע זה להודות להם ב'תודות', אפילו לא ציטוט אחד לרפואה. יותר מאמץ, פחות תגמול?

אם העולם הולך לקראת רב-תחומיות (אינטרדיסיפלינריות), יתכן שהגיעה השעה ליצור גם מערכת שתכיר בכל התודות הללו ובכך אולי אף תפחית את הפוליטיקה שמאחוריהם.

בלייז נתן לדוגמא את רוב קלינג (Rob Kling). האיור הבא מראה שרוב קלינג בשנותיו ב- UCI שיתף פעולה בצורה גורפת עם אנשים שהיו בסביבתו הקרובה (UCI), ולא בהכרח אנשים שהוא העדיף לעבוד איתם. כאשר הוא עבר ב- 1996 לאינדיאנה, הוא הפסיק לעבוד עם רוב הקולגות שלו מ- UCI.

אז עם מי אנו בעצם חוברים כמחברים שותפים? האם חוקרים אלו הם באמת אלו שאנו מעוניינים לשתף עימם פעולה? או אולי זהו רק עניין של נוחות וגאוגרפיה? אם מסתכלים על הציטוטים שרוב קלינג משתמש בפרסומים שלו משנת 1972-2005, אנו נראה שרוב הציטוטים הכי פופולריים שלו היו עם אנשים שהוא חבר אליהם כמחבר-שותף. כלומר המכניזם של "החזק הופך לחזק יותר" מאוד ברור ושקוף כאן.

אז האם אנו נוטים לצטט אנשים שאנו חושבים שהעבודה שלהם צריכה להיות מצוטטת, או אנו מעדיפים בשל סיבות של נוחות לצטט אנשים שאנו עובדים עימם?

וכמה מילים לסיום: כרגיל יש יותר שאלות מאשר תשובות. אבל ההרצאה הזו הייתה מאירה עבורי לגבי הדרך בה האגדמיה מתקדמת, וקצת גם על שיתוף זכויות יוצרים בדרכים שונות ממה שאנו רגילים לראות והמשמעות שלהם. הגיע הזמן לשקול צורות מגוונות של תרומות והשפעה.

[כתבתי את הפוסט הזה במקור באנגלית והוא הביא לכמה וכמה תגובות – כדי לראות את התגובות באנגלית לחצו כאן]

תגיות: גייטקיפינג, ציטוטים, רשתות חברתיות, שיתוף מידע, שיתוף פעולה, שמירת סף