פרשת נתן אשל ור': התקשורת צנזרה, אבל המידע כבר ברשת

* גילוי נאות – לכל אלה שחוששים שבעצם כתיבת פוסט זה בעצם אני חושפת את ר' – בעת כתיבת שורות אלו, אם מחפשים במנוע החיפוש  כפי שהדגמתי, התוצאות לא יתנו יותר את שמה של ר'.  מנועי החיפוש עדכנו את המידע. חיכיתי כיממה לפני הפרסום של פוסט זה עד שמנועי החיפוש יתעדכנו, כדי שלא לסכן את פרטיותה של ר'.

היום, היועמ"ש דחה את בקשת פרקליטיה של ר' שלא לזמן אותה למסור עדות בנציבות המדינה על ההטרדה לכאורה (אולי אף מינית)  מצד ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, נתן אשל. פרקליטיה כתבו, "התייצבות למתן עדות מהווה פגיעה מצערת ומיותרת בפרטיותה". פרקליטיה גם בנוסף כנראה נערכים להלחם באלה שחושפים את שמה באינטרנט. להלחם בבלוגים זה פשוט, אבל איך מורידים מידע ממנועי חיפוש וארכיבים? כאן זו כבר מלחמה אבודה. הדבר משול לנסיון לכבות שריפה שמאיימת להשתולל עם דלי מים יחיד.

הערה צדדית – אין ספק כי לציבור יש זכות לדעת את הפרשה שכן מדובר בעובד בכיר בלשכת רוה"מ, שהינו דמות ציבורית. אולם זכות הציבור לדעת את הפרשה, לא כוללת בתוכה את חשיפת שמה של ר'. ר' אינה דמות ציבורית, ולציבור לא תשנה העובדה אם ר' קוראים לה רוחמה או רחל. הוספת שמה לא תשנה את עובדות ופרשנות הסיפור,  ועל כן זכותה לפרטיות עולה על זכות הציבור לדעת בכל הקשור לשמה.

אולם נושא הפוסט אינו זכות הפרטיות אל מול זכות הציבור לדעת. הפוסט דן בההסדרה העצמית של העיתונות הכתובה והאלקטרונית שלא לחשוף את שמה של ר',ֿ ובמילים אחרות, הצנזורה העצמית אותה השיתו על עצמם כלי התקשורת. כשבדקתי האם הוצא צו איסור פרסום, עיתונאי בכיר אמר לי "אין צו. [זוהי] החלטה וולנטרית של כלי התקשורת מתוך החשש שתהפוך לקורבן עבירת מין ואז כבר יהיה מאוחר מדי לחזור מחשיפת שמה. אגב, גלובס חשפו אותו [את שמה] בהתחלה". כלומר, כלי התקשורת במודע, בחרו לשמור על פרטיותה של ר'.

מכיוון שאני חוקרת פוליטיקה של המידע, עניין אותי עד כמה ההסדרה העצמית הזו אכן חזקה ועובדת. לשם כך חיפשתי במנוע החיפוש של גוגל מאמרים שהחילו את שמה של ר'. ואכן גיליתי כל אמצעי התקשורת שמרו על האנונימיות של ר'. חלקם אמנם עשו זאת בדיעבד, אך נראה כי ההסדרה העצמית עובדת: כך למשל שמה שהופיע  בעיתון גלובס, ותמונתה בעיתון הארץ אינם מופיעים בגרסא האלקטורונית. אמנם יש בלוג אחד או שניים שעדיין חושפים את שמה, אולם ככלל ההסדרה העצמית אפילו הורחבה לרשתות החברתיות ולבלוגים, מעבר לכלי התקשורת המסורתיים והאלקטרוניים.

אולם אליה וקוץ בה. אמנם בחלק מהמקרים שמה הוסר בדיעבד, אבל חיפוש קצר מגלה שגם במקומות שהכותבים קיצרו את שמה והפכו את עובדת רוה"מ לר', עדיין מנועי החיפוש עמדו בסירובם והשאירו בתוצאות החיפוש את שמה הגלוי כפי שהיה בפוסט המקורי.

כך למשל, בבלוג של דבורית שרגל, וולווט אנדרגראונד, שאמור לבקר את התקשורת,  שונה שמה לר', אולם מנועי החיפוש עדיין מראים את שמה המלא.

וכדוגמאות נוספות ניתן למצוא את אתר News1 של יואב יצחק, את הבלוג של יאיר דקל, את רוטר ועוד:

זהו מקרה שונה ממקרה אורלי אינס מפרשת בר-לב, בה התקשורת בדרכים לא דרכים, התגייסה לחשיפת שמה (אוטינג). ר' אינה דמות ציבורית, ומסתבר שגם כוח הריכלות מוגבל כאשר מדובר באדם שאינו דמות ציבורית. אני בטוחה שאם ר' הייתה דמות ציבורית, השם שלה היה הופך לויראלי במהירות, והצנזורה העצמית אותה מפעילים העיתונים במקרה שלנו הייתה מתמוססת במהרה.

המקרה פה הוא מרתק, שכן התקשורת כן התגייסה לשמור על הפרטיות של ר'. אך היו כמה חוליות חלשות להסדרה העצמית הקהילתית של כלי התקשורת שפרסמו בכל זאת את שמה. מסתבר שבאינטרנט מספיק לפרסם מידע פעם אחת, כדי שהוא יכנס לספרי ההסטוריה של נבכי האינטרנט . מחיקה בדיעבד בעידן של רשתות מידע הוא חסר תועלת, שכן המידע ניתן לאחזור, להפצה ולהפיכתו שוב ושוב לויראלי בזמן הנכון והרצוי. רצוי למי? זו כבר שאלה אחרת… לא בכדי האיחוד הארופי אישר לאחרונה  החלטה לגבי הזכות להישכח – The right to be forgotten .

תגיות: הסדרה עצמית, פרטיות, צנורה