הסכנות לחופש הביטוי בישראל – תמונת מצב

תמלול/סיכום של פאנל שנערך בבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי.
משתתפים: עו״ד יובל יועז, עינת פישביין, אור הלר ואודי סגל.
מנחה: דר׳ יובל קרניאל
מארח: דר׳ נעם למשטריך

דר׳ יובל קרניאל (בית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי) – חופש הביטויי בישראל הוא לא פחות מנס. צריך לזכור שחופש הביטוי בישראל הוא רחב ולא מובן מאליו. הנס קיבל פגיעה בכנף בזמן צוק איתן.
העולם משתנה בגלל הרשתות החברתיות. העידן שבו שחופש הביטוי הוא של החזקים  בלבד נגמר. הרשתות החברתיות הוא תחום שאין בו תיאוריה. לכאורה זהו מקום שכולם יכולים להתבטא בו. המקום שחשבנו שיכול להיות מקום חופשי, הפך למקום המרכזי לסתימת פיות.

עו״ד יובל יועז – אני מסתייג ממה שיובל קרניאל אמר  לגבי כך ש״חופש הביטוי הוא לא פחות מנס, וכי ישראל היא במלחמה מהיום הראשון לקיומה״. זו רק צורה אחת להסתכל על הענין. זה חלק מאינדוקטרניזציה שמעבירים את כולנו בה. המסר המרכזי של האינדוקטרניזציה הזו ׳תגידו תודה שיש חופש ביטוי׳. בואו נשרטט נרטיב אחר – חופש הביטוי הוא נס אך יש צורך להרחיב את הביטוי. המאבק הוא לא עם האוייבים מחוץ למדינה אלא נגד האנשים שנמצאים בתוך גבולות המדינה ומנסים מהשיקולים שלהם להצר את חופש הביטוי.

הלחצים המופעלים הם חלק מהמציאות של העיתונאים שאמונים על העקרון הערטילאי של חופש הביטוי. אם אנחנו לא משתמשים בעיקרון הזה ומיישמים אותו כל היום הרי שלא עשינו כלום ובזבזנו אותו לריק. חשוב לדעתי הבדיל בין חופש העיתונות וחופש העיתונאי. אני כעיתונאי יכול להחליט שאני הולך על עבודה קלה, שדורשת פחות התעמתות עם העורך שלי, עם המקורות,  או עם המוסדות מולם אני עובד. העבודה הקשה יכולה לסכן אותי יותר, יתכן ואחר כך תבוא תביעת לשון הרע, יתכן ואני אאבד את העבודה וכדומה. הבחירות שהעיתונאי עושה כל יום הן בחירות סמויות מהעין. הקוראים לא ידעו מזה. הצופים לא ידעו שהעיתונאי בחר ללכת על כיוון פחות מאתגר. העיתונאי משתדל למקסם את חופש הבחירה, הכתיבה והפרסום מתוך ניסיון להתעלם מהמסלול המקביל שעושה כלי התקשורת שהוא עובד עימו. ולכן צריך להפריד בין החופש של העיתונאי לבין חופש העיתונות. הלחצים המופעלים על עיתונאים מגיעים משיקולים פוליטיים, רגולטוריים, כלכליים, ומשיקולים פרסונליים.

יובל יועז: ״הרדיפה שהייתה פה מבחינה חברתית על הזכות להביע דיעה חטפה מהלומה מפחידה ממש במהלך המלחמה״

כל השאלות הכבדות של חופש הביטוי מקבלות טוויסט כשמגיעים לזמן משבר כמו זה של מלחמת צוק איתן. במסגרתה ראינו עד כמה שביר הערך החמקמק של חופש הביטוי וחופש העיתונות. בלי לשים את האצבע על מתי ואיך, פתאום כלי תקשורת החליטו שזה לא הזמן לביקורת, הזמן לפקפוקים, הטלת ספקות. אבל זו עבודת העיתונות בכל יום, ויש שיגידו על אחת כמה וכמה אם המצב מאתגר. זו תפקידה של העיתונות, להטיל ספק, לשאול עוד פעם, לבקר את תהליך קבלת ההחלטות של מקבלי ההחלטות.
הרדיפה שהייתה פה מבחינה חברתית על הזכות להביע דיעה (דיעה יותר ופחות לגיטימית) חטפה מהלומה מפחידה ממש במהלך המלחמה.
וכאשר המלחמה נגמרה, מטאטים הכל מתחת לשולחן ולא רוצים לדבר על מה שהיה. אי אפשר לטאטא את זה. זה יחזור אלינו בפעם הבאה שזה יקרה.

עינת פישביין (ממקימי הבלוג המקום הכי חם בגיהנום) – הייתי רוצה לענות ליובל לגבי ׳מה קרה לחופש הביטוי׳. במובנים מסויימים לא קרה כלום. עשינו, אמרנו וכתבנו כל מה שרצינו מיום היווסדנו [הכוונה לבלוג אותו פישביין הקימה – ק.נ] לפני שנה וחודשיים ועל אחת כמה וכמה בקיץ האחרון.
החברה נמצאת כעת במצב של טרום פוסט-טרואמה. כחברה, אנחנו לא רחוקים מהאירוע, במובן מסויים אנחנו עדיין בתוך האירוע, ואנחנו עדיין לא מעכלים את זה.

השאלה של חופש הביטוי זו אחת השאלות שעמדו במוקד צוק איתן. אני מסכימה עם יובל, שיש חופש ביטוי בארץ. מבחינתי חופש ביטוי זה כמו אויר. אני אומרת את זה מהמקום שבו אני נמצאת, כישראלית, יהודיה ועיתונאית. אני מרגישה שיש לי את הפריביליגיה של חופש הביטוי.אני נלחמת עבור אלה שאין להם את הזכות לחופש הביטוי.

יש חופש  ביטוי והשאלה היא המחיר שלו. את המחירים הללו ראוי לשלם. במדינה שהרוב שלה ימני, מי שמתעקש להחזיק בעמדות שמאלניות, כמוני, זה בסדר שהוא/היא משלמים מחיר. זה בסדר שיש כלי תקשורת שלא יעסיקו אותי. צריך להכיר בכך.

עינת פישביין: ״החברה נמצאת כעת במצב של טרום פוסט-טרואמה. כחברה, אנחנו לא רחוקים מהאירוע, במובן מסויים אנחנו עדיין בתוך האירוע, ואנחנו עדיין לא מעכלים את זה.״

מצאתי לעצמי בית נחמד לשבע שנים בידיעות אחרונות. כשהחלטתי שאני רוצה לשנות את סדר היום פניתי לכיוון עצמאי,כי ידיעות משמר את הסדר הקיים. זה פריבילגיה.
הפאנל הזה קצת מייצג את הבעיה. כולנו עיתונאים מגיעים מהמיינסטרים.חסרים בפאנל הזה קולות, כמו בכל הפאנלים שנערכים כעת במקביל ברחבי הארץ בנושא חופש הביטוי.
מי שבאמת שילם כאן את המחיר היה כמעט אך ורק ערבים. והיום אין לנו בפאנל ערבים – וכך בכל הפאנלים המקבילים שנערכים. ארגון העיתונאים התנצל.אם מישהו צריך לדבר על פגיעה בחופש הביטוי שלו זה ערבים. למשל, בתקופת צוק איתן, זוהיר בהלול אמר שערבי לא יכל לכתוב בפייסבוק את דיעותיו כי הוא עלול היה לאבד את עבודתו – זה מחיר. זה לא קרה כמעט בעולם התקשורת, אך זה קרה לחלקים גדולים בחברה הערבית שלא יכלו לדבר. אלו האנשים שהקול שלהם היה צריך להישמע. אני לא מדברת על קולות של הזדהות אלא על דברים יותר פשוטים מזה.

אני חושבת שהאינטרס המרכזי של תקשורת המיינסטרים הוא שימור הסדר הקיים : מדיני, פוליטי, חברתי-כלכלי. הלחץ על עיתונאים הוא כלכלי.
עיתונאים בכירים ממני כמו אילנה דיין ורביב דרוקר יכולים לספר על לחצים אחרים. אבל עיתונאים פחות בכירים, עלינו מופעלים בעיקר לחצים כלכליים והם בעיקר סמויים מהעין. העיתונאי בשטח יש לו מעט כח. הוא מרוויח שכר נמוך, הוא בר תחלופה, בשניה שיעשה משהו לא מתאים הוא ימצא את עצמו בחוץ . חשוב שהעיתונאי ידע מה נכון. גם אם לא יוכל לעשות את הדבר הנכון, שיהיה איזה מו״מ בינו לבין העורך, לבין העורך שמעליו, לבין המו״ל. ברגע שהעיתונאי יודע מה נכון ומה צודק, זה היושר הפנימי שלו לומר את הדברים, עם הסיפור שלו הכי מעניין. מאבק הוא כמעט בלתי אפשרי, אך אם העיתונאים לא ידעו מה הם צריכים לעשות ומה האמת, אז אין לכל זה טעם.

אור הלר (ערוץ 10) – אני מסכים עם עינת פישביין שהקיץ לא נגמר. כל מה שאנו רואים עכשו הם אפטר-שוק של ארועי קיץ 2014. ארועי קיץ 2014 התחילו ביוני בחטיפת הילדים ולא ביולי בצוק איתן. אחת הבעיות היא שכשאתה מדווח בטלויזיה אתה לא רואה כמעט טלויזיה. וכמעט לא הייתי חשוף לאנשי תקשורת שעשו את לחמם בכך שהציקו לערבים בשידור ישיר.

אני מסכים שמלחמה היא מצב קיצוני שבו נבחנים הרבה פרמטרים חברתיים ותרבותיים – בין השאר הפטריוטיות נבחנת (למשל – האם פטריוטיות כמה יותר ערבים שהורגים, או להתריע על נגמש שעולה באש). ופטריוטיזם זה דבר חמקמק. בטלויזיה אין דבר כזה שמתכנסת ׳מועצת׳ ערוץ 10 ואומרת היום נהיה פטריוטים, היום נהיה בעד ביבי, היום נהיה נגד ביבי. יש ביננו שמאלנים וימניים, כאלה שחושבים שצריך לכבוש את עזה, וכאלה חושבים שאין לנו מה לעשות בעזה, כאלה שחושבים שצריך להקים את בית המקדש השלישי וכאלה שלא.

התקשורת הישראלית נמצאת במשבר – כלכלי. בין היתר בגלל שמספר האנשים שמנוי על עיתון יומי הוא נמוך. אנו נמצאים במצב שבו הדור הצעיר לא קורא עיתונים ועובר לרשת. הצפיה שהרשת תהפוך את השיח לביקורתי ונבון, למשהו שמאתגר את החברה קרס לחלוטין (כפי שעינת אמרה). אם חשבנו שהעובדה שאדם מזוהה בשמו ויוצא מאנונימיות לא תגרום לו לקלל ולהשמיץ, לעורר דיון פרובוקטיבי ולא ענייני – התבדנו. אנחנו רואים שחוסר הסובלנות של החברה מתנפץ על הרשתות חברתיות.

בנושא הצבא – נושא חופש הביטוי הוא קונפליקטואלי. פועלת כאן צנזורה צבאית שאינה קיימת בדמוקרטיות ליברליות. מדי יום כשמתחילות תכניות הפרה-פריים (החל מהשעה 17:00) מגיעים שלושה צנזורים צבאיים (לערוץ 1, 2 ו-10) לשבת במערכות ולאשר כל מילה ותמונה שנוגעת לביטחון המדינה ולצה״ל ולדברים כאלה. אין לזה אח ורע בדמוקרטיות וליברליות. תגידו לי שזה אנומלי, אבל עם זה התקשורת יודעת לחיות ב-2014. אנחנו מכירים טכניקות פרסום כמו ב״פרסומים זרים אמרו״. השיקולים של התקשורת ב 2014 הם שקופים, ברורים.הם [הצנזורה – ק.נ.] מנמקים את ההחלטות שלהם מה לפרסם או יותר נכון מה לא לפרסם.  הצנזורה נענתה לתמיר פרדו, מהמוסד, לערפל את פרשת זיגר. וזה למרות שהתפרסם ברשת ABC האוסטרלית. כשפרדו הבין שטעה התירו את זה לפרסום.

אור הלר: ״אז 2006 הציבור בעיקר לא רוצה לדעת. אני חושש כאזרח ישראלי שהדבר נובע מפחד לדעת ולדון בדברים, וגם בפקפוק והרהור שני בצדקת הדרך.״

הצנזורה היותר מאיימת היא הצנזורה העצמית שכתבים צבאיים מכילים על עצמם. אנחנו עוברים בזמן מלחמה מחמש לעשרים שעות שידור. גם לגלים הפתוחים יש תרומה להתבהמות של השיח ולצנזורה העצמית. כשעוברים ל-20 שעות שידור זה מוריד את רף ה׳מה אתה אומר׳. אתה מביא מישהו ב-10 בבוקר שאתה יודע שיצעק על מישהו אחר, כי כך הצופים ישארו בערוץ. עורכים עושים זאת בציניות גמורה. זה לדעתי פוגע בחופש הביטוי.

מאז מלחמת לבנון השניה (קיץ 2006), האוירה הציבורית בישראל בכל הקשור לנושאים צבאיים זה ׳אנחנו לא רוצים לדעת מה צה״ל עושה בשמינו׳. והרי זה החוזה הבלתי כתוב בין הכתב לצופים. חוזה שאומר ׳אני  [הכתב – ק.נ.] עובד קשה בשבילכם כדי שתדעו דברים מסויימים, שאתם צריכים לדעת,. מאז 2006 הציבור בעיקר לא רוצה לדעת. אני חושש כאזרח ישראלי שהדבר נובע מפחד לדעת ולדון בדברים, וגם בפקפוק והרהור שני בצדקת הדרך.

התפקיד שלנו הכתבים הצבאיים היא כן להציב את הדברים. לא רק את הדברים שקל להשמיע, ביקורת קלה – למשל אי חימום תצפיתניות בגבול סוריה. לעומת זאת קשה יותר לשאול: האם המטרות של צוק איתן הושגו? האם הקבינט הגדיר מטרות חשובות? אני חושב שכן עסקנו בנושאים הללו. לאו דווקא בביקורתיות עסקנו בכך.
התפקיד שלנו הוא להיות קונטרה לשלטון, לצה״ל, לשאול לאן הולכים ולמה ולא מה שרוצים לשמוע ממני. הסכנה היא שמתוך הרצון שיאהבו אותי וירצו לראות אותי, כתבים יאמרו את מה שרוצים לשמוע.

עינת פישביין: איך מסקרים מלחמה בלי להכנס לאיפה שהמלחמה מתקיימת?
אור הלר: מאז מלחמת לבנון השניה צה״ל נוקט בסגירות מאוד גדולה. זה נוגע לעבודת המקורות מול הכתבים. קצין שמדבר עם עיתונאי ומאזינים לו מביקורת שדה יכול להיות מועף מהצבא. לשאלתך – זה מקשה על העבודה.  המגמה היא מרכוז של מידע, סגירות. התוצאות לפניכם. אני כן הייתי בעזה, אך זה כמו טור. אתה נכנס לכמה שעות, מצלם ויוצא. אתה לא נכנס עם אנשי דובר צה״ל כי לא רוצים לסכן את עצמם, אתה נכנס ועושה מה שבא לך. קשה לשדר מהגבול ולשדר בלופים את התמונות שדובר צה״ל מפיץ.
הצבא רוצה לשלוט בנרטיב. שמה שתראי הוא מה שהוא רוצה להראות לך .

עינת פישביין: אז למה אתם לא אומרים את זה לפני שאתם משדרים? שאתם משדרים בחסות צהל?

אור הלר: אני מחזיק מהצופים כאינטיליגנטים, שיודעים להבחין שאני לא עם הכוחות. שאני מדווח מהגבול. גם בעופרת יצוקה וגם בלבנון השניה לא היינו בשטח. היו בגבול ונכנסו לזמן קצר. לעומת זאת כל דבר שמשדרים, משדרים אותו משלוש זויות כי זה מה שמקבלים ככתבים מצה״ל ולא את ההרס בעזה. הצופים רוצים לראות את מה שקורה באשדוד ולא בעזה.

אודי סגל (ערוץ 2): צר עולמי כעולם נמלה. אני מרוכז במשימה, להביא את המידע הכי אמין לציבור, ולא אכפת לי מה הציבור רוצה. מי זה הציבור? אלה שיציעו לי עבודה אחרת? אלה מהשכונה? הציבור הוא גדול. תפקידו של העיתונאי הוא להביא את האמת תוך כדי הידיעה שאין אמת אחת. אני אוהב לצטט את שירנסקי. שירנסקי אמר שמדינה נחשבת לדמוקרטית אם אדם יכול ללכת ולומר בכיכר שראש הממשלה מטומטם מבלי לפחד שבלילה יחטפו אותו לחקירה. מהבחינה הזו ישראל היא מדינה דמוקרטית. תקחו את סיפור הר הבית – השיפוט של האם זה דבר קיצוני או לא תלוי בדברים סביבתיים בין השאר. אלה שעלו על הר הבית לפני כמה שנים היו נתפסים כהזוים , לא היום.

חופש הביטוי זה לא מה שאני רוצה לשמוע, אלא גם היכולת לשמוע את האחר גם אם בא לי לחנוק אותו. למשל הזדעדעתי לשמוע שזמנו לחקירה אחת שהצטלמה כשהיא מחרבנת על דגל ישראל.

לגבי חופש הביטוי בצוק איתן, אני מחלק את התקופה לשלושה חלקים:
1.טרום צוק איתן – רצח הנערים ורצח אבו חדיר – בחלק הראשון קרה משהו דרמטי. שידרנו בתקשורת תחושה שקרית לדעתי, לא מודעת שכאילו יש סיכוי שימצאו את הנערים.

אור הלר: אני מתנגד. בערוץ 10, מההתחלה שידרנו שיש חשש לחייהם וסיכוי נמוך לחזרתם.

אודי סגל: התקשורת שידרה מה שהפוליטיקאים שידרו במודע או לא במודע – שפועלים להחזיר אותם. האכזבה הציבורית בתקופה הראשונה הייתה שיש סיכוי שהפעולה של הצבא תחזיר אותם הבייתה. זו הקרקע שממנה צמח צוק איתן. כששמעו את הקלטת הנוראית שטחנו לציבור, הציבור רצה נקמה. הוא רצה כל כך נקמה שאטמנו [התקשורת – ק.נ] את אוזנינו לרצח של אבו חדיר, שהיה אחד הדברים הכי אכזריים בשנים האחרונות.

אודי סגל:״היינו מרוכזים רק בצד הישראלי ומצד שני היינו צריכים למלא את שעות השידור – השעות התמלאו באקס פוליטיקאים, אנשי צבא ומומחים  שיודעים מה צריכה הממשלה לעשות בעזה.״

2.צוק איתן 1 – המלחמה התחילה כשהחמאס, ארגון מטורף, החל לירות טילים. אנחנו רצינו נקמה. הטלויזיה שידרה 24/7 לא כי אנו לאומנים , אלא כי ראינו שהצופים רוצים חדשות. גם אם זה עלה לנו הרבה כסף. מבחינה כלכלית הפסדנו הרבה כסף. זה יצר מצב שבו סיקרנו בעיקר את הנפילות והסמלים של הצד הישראלי. שימשנו ככלי שרת. אין לנו כתבים ואנשים שיכולים להכנס לעזה. היינו מרוכזים רק בצד הישראלי ומצד שני היינו צריכים למלא את שעות השידור – השעות התמלאו באקס פוליטיקאים, אנשי צבא ומומחים  שיודעים מה צריכה הממשלה לעשות בעזה. הפכנו את הטלויזיה להייד פארק לאומי. אנשים כמו גלאנט ואחרים  החלו לדבר על כיבוש עזה כאילו זה הדבר הנכון. הופעל לחץ ציבורי על מקבלי החלטות דרך אנשים חיצוניים בחסות התקשורת, הופעל לחץ על הממשלה שלא רצתה בכלל להכנס בעזה. הצבא הרי לא היה בעזה, הוא היה שני קילומטרים מעזה. הקריאה לכיבוש עזה יצרה בועה תקשורתית שהתפוצצה עם לחץ על נתניהו ויעלון. סופה בהדלפת מצגת שדנה מה המחיר של הכיבוש עזה – מחיר כלכלי ובטחוני. ההדלפה הזו בדיעבד ניפצה את הבועה של כיבוש עזה, ואיפשרה לממשלה להמשיך בקו הפחות אלים ומתלהם. חופש הביטוי הזה חשף אותנו ללחצים ויצר לחץ קיצוני. חופש הביטוי היה חופש ביטוי של התלהמות מימין. כולל זה ששרון גל התפטר מערוץ 10 בגלל חשד על הטרדות מיניות ותקף חברי כנסת ערבים – זה לגיטימי. זה חופש הביטוי.

אור הלר: איפה האחריות במסגרת חופש הביטוי?

אודי סגל: אני חושב שהעיתונאים הם אחראים לחלוטין. בישראל יש בעיה בצנזורה הפנימית שלה, כי יש 1. דרגה אחת של הפרדה בין אנשים (ולא six degrees of seperation כמו בארה״ב). לכל אחד יש קרוב שנמצא קשור לסיפור בעזה. 2. אם יש משהו שמגביל את חופש הביטוי, שיקולים כלכליים. זה שוק קטן.
אני עיתונאי ופרשן. אני מביא את העובדות אך גם את פרשנותי. הערוץ לא קל לעמדותיי. האם למשל ׳לתמוך בשתי מדינות לשני עמים׳ זה ימין או שמאל?

3. צוק איתן 2 – הטלויזיה התכנסה לתכניות הרגילות ולחזור לשפיות. ערוץ 2 זה לא ערוץ 1, אנחנו לא יכולים לשדר שוב ושוב בלופים. צריך גמיק. הבנו שצריך משהו חדש.

תגיות: חופש ביטוי, חופש עיתונות, צוק איתן, צנזורה