שנאה ואלימות כלפי פוליטיקאיות ברשתות החברתיות
בישראל של שנת 2018 קשה להיות אשת ציבור. קשה במיוחד להיות פוליטיקאית, ועוד במרחבי הרשתות החברתיות.
גסויות, קללות, נאצות, סקסיזם, השפלה, הסתה לאלימות, גזענות, החפצה, ניבולי פה ומה לא… זה מה שתמצאו, אם תכנסו לדפי הפייסבוק של הח״כיות שלנו, מזהבה גלאון, שלי יחימוביץ ועד מירי רגב ואיילת שקד. כך למשל עפ״י דו״ח השנאה משנת 2017, 51% מהשיחות על זהבה גלאון, ו-21% על מירי רגב הן שיחות אלימות, 17% מהשיחות האלימות כלפי נשות ציבור כוללים מסרים של הטרדה מינית ושני שליש מהמטרידים הם גברים. אוכלוסיית הפוליטיקאים באופן כללי חווה יותר עוינות ברשתות החברתיות יחסית לציבור הכללי, אך בעוד ההתייחסות לפוסטים של פוליטיקאים יותר עניינית, פוליטיקאיות חשופות ליותר שנאה ואלימות ברשת מגברים. כך למשל, גילה גמליאל עלולה בקלות לקבל תגובה ״מאוד עניינית״ בצורת ׳זונה׳, ומתי לאחרונה ראיתם ח״כ מקבל תגובה שכזו? אם כבר יכתבו לו ׳בן של זונה׳. שוב נשים.
אז למה האצבע על המקלדת כל כך קלה כשמדובר בנשים? ועוד יותר קלה כשמדובר בנשים פוליטיקאיות? ומה בעצם מאותתים לנו אותם מגיבים? ישראל, היא דמוקרטיה צעירה יחסית. אחד הדברים היפים שאפיינו את המדינה עוד מראשיתה היה הניסיון הפורמלי של מקימי המדינה לשתף באופן שוויוני נשים במרחב הציבורי. נשים יכלו לבחור ולהיבחר, נשים התגייסו לצבא, נבחרו לתפקידים ציבוריים בכירים. אך כשמקלפים את הפורמליות ומדברים על מהות – בישראל 2018 יש מיעוט של נשים בתפקידי מפתח בכירים במשק, פחות משליש שופטות בית משפט עליון, כשליש ח״כיות, כ-15% מנכ״ליות, השכר של נשים נמוך יותר משכרם של גברים באותו התפקיד, נוכחות נשים בתקשורת נמוכה באופן משמעותי מגברים ובכלל לפי מדד המגדר 2017 קיים פער מגדרי יציב על רצף אינדיקטורים שונים.
כשהייתי דוקטורית צעירה האמנתי שהשמיים הם הגבול, שרק אם ארצה ואעבוד קשה אגיע. והגעתי. אך

טקס השבעת הכנסת ה-20. צילום: לע״מ
אז, הסתכלתי ימינה ושמאלה, וגיליתי שנשארנו כמה נשים בודדות בים של דומיננטיות גברית. וזו עוד האקדמיה, מעוז הקדמה והשוויוניות. התחלתי לזהות את תקרות הזכוכית השקופות שקיימות בכל מוסד חברתי, הן בלתי נראות אך מורגשות היטב עבור הנשים שמודרות באופן עקבי מתפקידי מפתח וממרחבי החלטות. האנשים (גברים ונשים) שבונים בעמל רב את תקרות הזכוכית הללו אינם לרוב אנשים רעים. במידה רבה הם גם יהיו מוכנים להישבע שהם בעד שוויון מוחלט לנשים, אך באותה מידה ימשיכו לשכפל את אותם פערים והטיות מגדריות שקיימות בחברה בכל הזדמנות. כי זה המסר שאנחנו מעבירים לחברה שלנו מגיל צעיר – בן שווה יותר מבת.
כשמ׳ כותב לתמר זנדברג ״את עוד חיה יא זונה כלבה מיוחמת?״ הוא מנסה להשפיל אותה. הוא רוצה להזכיר לה שלנשים אין מעמד באמת שוויוני, שהמרחב הפוליטי נוצר ע״י גברים ולמען גברים, וכי נשים הן רק אורחות שם. הוא רוצה לרפות את ידיה.
במרחב המקוון, גבולות המותר פרוצים יותר. מחקרים מראים שמאז מבצע צוק איתן, השיח ברשתות החברתיות הקצין והפך ליותר מסית. אנשים שהתחבאו מאחורי חשבונות פיקטיביים כבר לא מתביישים וכותבים את אשר על ליבם בצורה ישירה ומבישה. קל לנו יותר לתקוף אדם שלא בפניו, ועוד יותר קל לתקוף אדם שרבים אחרים תוקפים אותו, לבטח אם מדובר בנשים פוליטיקאיות.
איך מגיבות פוליטיקאיות לשיח השנאה על דפי הפייסבוק שלהן? רק לעיתים רחוקות הן מוחקות או מסתירות.

דוגמאות לתגובות על הוול של חה״כ תמר זנדברג. קרדיט: תמר זנדברג
היכולת של איש ציבור לנטר את אלפי התגובות לפוסט נועדה לכישלון, ופוליטיקאים יודעים זאת. כמו כן, ערכית, איש ציבור לא אמור למחוק הודעות אלא באופן חריג (למשל בביטויים של הסתה לאלימות), הפייסבוק שלו הוא מרחב ציבורי לתקשורת עם הציבור וטוב שהשיח הזה יהיה חשוף לציבור.
הפלטפורמות של הרשתות החברתיות, פייסבוק, גוגל וטויטר נמצאות בין הפטיש לסדן. זכות הקיום שלהן מגיעה מפעילות של המשתמשים, בד״כ תכנים פרובוקטיביים או קיצוניים זוכים ליותר תעבורה והופכים בקלות יותר לויראליים, ומצד שני הפלטפורמות משתדלות לעדכן את הסביבה כי הן מטפלות בשיח שנאה כנגד פעילי ציבור, בפועל מדובר במחיקת תכנים שהם קצה קצהו של קרחון הנאצה כנגד נשים. וטוב שכך. לא הייתי רוצה שפייסבוק תהפוך לצנזור יומי.
אז פרט להלין, מה ניתן לעשות? כשאתם רואים תגובה שמטרתה להקטין כל אישה בגלל היותה אישה, אל תשתקו, הגיבו, ובקרו את אופן ההשתלחות בגופה ובשמה הטוב של המותקפת. אנחנו ב 2018. זו גם השנה של ה- metoo#. זו שנה שבה הסובלנות כלפי הטרדות לנשים אמורה להצטמצם. עלינו לקוות שזו תהיה שנה שבה יהיה שינוי חברתי גם בהיבט הרחב יותר – ההתייחסות לנשים.
ולסיום, מילה למנאצים:
נראה אתכם גיבורים בלי המילים – זונה, נאצית, מחבלת, שתישרפ/י. אתם, הגיבורים מאחורי מקלדת ההסתה, שבלי להניד עפעף שולחים חיצים שמרעילים בארות.
די!
תכבדו את הנבחרות שלנו מכל הצדדים של הקשת הפוליטית.
לא מסכימים? אחלה, אז תתווכחו כמו בכל דמוקרטיה טובה, ותתמודדו עם הטענות ולגופו של עניין. לא יכולים בלי קללות ונאצות? פשוט אל תכתבו ואל תזהמו.
נראה אתכם גיבורים.