שולחנות עגולים| האתגר: עירוב הציבור בקבלת ההחלטות

באירוע מרגש בתל־אביב המיוזעת, כמו גם ביישובים אחרים ברחבי הארץ, נפרסו במוצ"ש כ־950 שולחנות עגולים עם 9,500 אנשים, במטרה ליצור צינור השתתפות ושיח של הציבור. לא מדובר במסות אליהן הורגלנו בשבועות האחרונים, של 400 אלף איש הצועקים "העם רוצה צדק חברתי", אולם להביא כמות כזו של אנשים לשבת ולדבר זה עם זה הוא דבר שכמעט ולא נעשה באף מקום בעולם, ברמה ארצית. שיח של הציבור עם עצמו, ואולי בהמשך — למרות שעדיין לא ברור איך — שיח עם הממסד.

ישבתי במשך שלוש שעות תמימות לדיון סביב שולחן עם תשעה אנשים זרים לי, בניסיון להגדיר במילים מה צריך לשנות וכיצד צריך לשנות. בחורה שמשרתת בצבא, איש חינוך משדה־בוקר, פסיכולוגית מירושלים, עו"ד מן המרכז ומהגר לשעבר. בקונטקסט הישראלי הרגיל, התמונה של אנשים מקשיבים, מתדיינים בשקט, בהתלהבות ובמעורבות, היא מאורע חריג, שקשה לתאר את ייחודיותו במילים.

ועכשיו, אחרי דברי ההלל הללו, הגיע הזמן להסיר את המשקפיים הוורודים לרגע ולהסתכל קדימה. היוזמה של אלף השולחנות העגולים לא הניחה הצעות מדיניות קונקרטיות על השולחן, אלא היוותה יותר אפיק להוצאת קיטור של הציבור. הייתה השתתפות, אולם לא היה שיח אמיתי. המשתתפים התבקשו שלא לחוות דעה על הצעות האחר, אלא יותר להתמקד בהוספת יוזמות וחומרים חדשים. במילים אחרות, מהות הדיון הייתה הגברת המעורבות ואיסוף מידע ופחות דיון מהותי על הצעות. התחושה מהשולחנות השונים היא, כי עוד לא נוצרה הבשלות לעבור משלב השיח לשלב המעשים.

הצלחה תהיה אם נבנה מכניזם קבוע בתהליכי קבלת ההחלטות, המשלב את קולו של הציבור, שלא רק מקבל את המידע השקוף שמגיע לו, אלא גם מצליח להבין את משמעויותיו, משמיע אותן – ונשמע

השאלה האמיתית אינה זו שמסתובבת בתקשורת בשבועות האחרונים — האם תהיה המשכיות לכל פעולות המחאה החברתית, או האם ישכיל הציבור לתרגם את הדרישות הרבות לשינוי ולחלוקת משאבים המייצגת סדר יום שונה. השאלה האמיתית נמצאת במקום אחר לחלוטין. כן, המחאה חשובה והדרישה לדיור בר־השגה צודקת. אולם מחר, סדר היום הפוליטי והחברתי ישתנה, ותהיינה דרישות חברתיות אחרות צודקות. ומה אז? האם גם אז ננסה להוציא את הציבור לרחוב? האם כל שבוע נקיים עצרות והפגנות המוניות? הרי ברור לכולנו שדבר שכזה אינו בר־קיימא.

מוזיאון תל-אביב, 10.9.11, אירוע 1000 שולחנות עגולים (צולם ע"י: דן חיימוביץ)

על כן, הצלחה תהיה אם נבנה מכניזם קבוע בתהליכי קבלת ההחלטות, המשלב את קולו של הציבור. ציבור, שלא רק מקבל את המידע השקוף שמגיע לו, אלא גם מצליח להבין את משמעויותיו, מנתח אותו, מגיע למסקנות, משמיע את קולו, ולא רק משמיע אלא גם נשמע על־ידי מקבלי ההחלטות, ומשתלב בצורה מסודרת בהליכי קבלת ההחלטות ברמות השונות.

 כמובן שיש קשיים — התהליך לא יכול להיות טכנולוגי לחלוטין ודורש מעורבות גבוהה של יד אדם עורכת, ובמילים אחרות — שומרי סף, אשר ירכזו וימירו את שיח ההמון לדרישות ולצרכים. יש לומר בגלוי, כי בהגדרה, תהליך ההשתתפות הציבורית אינו שוויוני ומכיל, ובכל אופן הוא עדיף על גבי החלטות ציבוריות המתקבלות בחשאי על־ידי גופים מצומצמים המשקפים ידע מצומצם, ולעיתים גם אינטרסים צרים הנוגדים את האינטרס הציבורי.

בשלב זה, ישראל אינה נמצאת שם. ועל כן, הצלחה אמיתית היא שינוי אמיתי בתהליכי קבלת ההחלטות בממסד הפוליטי, המערב את הציבור בצורה שוטפת. מי ייתן וערבים נפלאים של אלפי אנשים העוסקים בליבון בעיות ציבוריות יהפכו לתופעה שבשגרה בדמוקרטיה הישראלית.

[פורסם בידיעות אחרונות בתאריך ה-13 לספטמבר, 2011]

תגיות: השתתפות, קבלת החלטות, שיח, שקיפות